Uncategorized

שמישהו יציל אותנו

עמלים עד כלות, משועבדים עד אבדן תודעה, לא הצליחו בני ישראל לשמוע את פעמון השחרור. ״מקוצר רוח ועבודה קשה״ הדפו מעליהם את בשורת משה, בשורת החילוץ והשחרור שתחת שעבודם חדלו לייחל לו…

את שארית כוחותיהם אגרו כדי לשרוד. הטיט והלבנים נישלו אותם אפילו מהיכולת להינצל, נישלו מכל מה שהופך את החיים לכאלה שראוי לחיותם, מכל דבר שמוסיף לחוויה האנושית ערך מוסף. שעבוד ועמל עד כלות מרוקנים את החיים ומצמצמים אותם להישרדות מנוונת. בראש ובראשונה היא מנוונת את הקשב, את היכולת לראות סביב את האחר. תודעת הישרדות, לפיכך, היא תחילתה של התבהמות. צמצום החוויה האנושית עד שהיא חסרה את מה שמפריד אותה מהבהמה. את קוצר הרוח המדובר והאטימות אנחנו מכירים היטב מהפקידים במשרדי הממשלה, מהכביש, מהשוטרים וממעמד העובדים הנאנקים בטיט והלבנים של זמננו. המונים בכלכלה המודרנית שהחיים לוקחים מהם יותר משיש להם לתת ונותנים להם פחות משהם צריכים, ובזאת גוזרים עליהם התרוקנות ותודעת הישרדות.

שמות פרק ו פסוק ט מתאר במדויק את מה שמוגדר כמחלה של המאה ה-21 – שחיקה. כשהעולם עבר מ-8, 8, 8  8 שעות עבודה, 8 שעות פנאי ו-8 שעות שינה, לעבודה שלא נגמרת ובאה אתך לכל מקום עם הדוא”ל והמִסרונים, אחד מחמישה מבינינו הפכו לקרבנות השחיקה.

גם אנחנו, כמו בני ישראל, מתקשים לשמוע את פעמוני האזהרה, להכיר בשעבוד של זמננו המנשל אותנו מהעידון והאנושיות ואפילו מהיכולת להתגונן מפניו. גם אותנו כנראה יוכל לחלץ רק המשה של זמננו, הפריווילג שגדל בארמון או בכפר שמריהו ולפיכך יוכל לראות ולהבין ולפעול.

(אילוסטרציה: Texelartshutterstock.com)
גל גבאי היא עיתונאית וראשת מיזם 929 (בשיתוף עם הרב בני לאו)

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*