דיעות

תוכנית מרשל לרצועת עזה מאת אלוף (דימ.) שלמה גזית

עמוס הראל דיווח לפני מספר ימים (6/11) על מחקר שפרסם האלוף מרדכי, מתאם הפעולות בשטחים, יחד עם מיכאל מילשטיין ויותם אמיתי, על המצוקה ברצועת עזה (”עזה האחרת: רצועת עזה בין מבוי סתום לשביב של תקווה”, (”עדכן אסטרטגי” של ”המכון למחקרי ביטחון לאומי”).

האלוף מרדכי מכיר ומעודכן ללא ספק במצב הדברים ברצועה, ואני ממליץ להתייחס למאמר כאל קריאת-אזהרה, בדומה לאותו מחקר שכתבו ב-‏1986 אנשי הממשל הצבאי ברצועה בו הצביעו על כך שהמצב במקום ערב פיצוץ. המערכת המדינית התעלמה אז מן האזהרה, וכמה חודשים לאחר מכן פרצה האינתיפדה הראשונה. אם תתממשנה התחזיות הקשות לגבי המצב הקיים ברצועה היום, עלולות ההשלכות להיות קשות לאין ערוך, ומי שתידרש לשלם מחיר כבד עלולה להיות ישראל.

מבלי להרחיב – להלן הבעיות העיקריות שברצועה היום:

  • קודם כל התפוצצות האוכלוסין. במפקד שערכנו לפני 50 שנים מנתה אוכלוסיית הרצועה פחות מ-‏400 אלף נפש. היום מונה האוכלוסייה כ-‏2 מיליון.
  • אז, ב-‏1967, מצאנו אוכלוסייה שעיקר עיסוקה חקלאי. החקלאות היום כמעט ונעלמה, מי הים חדרו ונמהלו במי התהום והפכו לבלתי ראויים לשימוש. ובנוסף – הסגר שאנו מטילים מונע שיווק התוצרת.
  • תחנת הכוח המקומית מספקת אחוז שולי מצריכת החשמל של האוכלוסייה. התגבור המוגבל בחשמל מישראל ומסיני בא לביטוי בדיווח היומי ב”הארץ” – 3 – 4 שעות חשמל ביום.
  • הסגר שמטילה ישראל, הופך שני מיליון פלסטינים נצורים במחנה המעצר הגדול בתבל.
  • שיעור המובטלים מקיף את מחצית האוכלוסייה. אילמלא המזון והסעד מגורמי ססו”ת, היינו רואים מזמן התפוצצות.
  • הנהגת הרצועה נוטלת תפקיד חשוב במאבק האלים האנטי ישראלי. מאבק זה אוכל חלק מכריע מן הסיוע המגיע לרצועה.

מאמרו של מרדכי איננו מבקר – בדרך הטבע – את המדיניות הישראלית, ובייחוד את הסגר הימי, האווירי והיבשתי שאנו מקיימים, שהרי ישראל ”התנתקה” מן השטח לפני י”ב שנים. אלא שלא כך רואים זאת תושבי הרצועה ולא כך רואה זאת העולם, אלה ממשיכים להתייחס לרצועה כאל שטח כבוש בידי ישראל.

מרדכי, אלוף מכהן במדים והנושא בתפקיד, מתייחס במאמרו ושם דגש על משחק יחסי הכוחות הפנימיים שברצועה, מחקרו מתעלם כמעט לחלוטין מן התשומה הישראלית למציאות הקיימת. חוששני כי טיפול ומציאת פיתרון לבעיות הדוחקות מצוי כמעט בלעדית באחריות ישראל ובידיה.

לו היה הדבר בידי הייתי קודם כל נסוג מן המדיניות הביטחונית הקיימת. במקומה הייתי מאמץ מדיניות המבקשת להפוך את הרצועה למדינה נורמלית, מדינה שיש לה יכולת קיום עצמאית, מדינה שגם אם אין לישראל יחסים מדיניים עימה איננו מתערבים בנעשה בה. להיפך, אנו ננסה אף לתרום ולסייע לביסוסה.

הייתי חוזר לתקווה ולציפיות שהיו לנו בעת ההתנתקות לפני שתים עשרה שנים – לראות את כינונה של מדינת-עזה כמדינה נורמלית, מדינת ”סינגפור” מקומית, אפילו עודנה מדינת-אויב שאיננה מקיימת יחסי שלום עם ישראל.

לא הייתי מתנה זאת בהשגה תחילה של שלום מדיני, אם כי הייתי עושה זאת בתקווה שהיזמה וצעדיה של ישראל יביאו להיווצרות גבול שקט שמעברו קיימת מדינת אויב, ממש כפי שאנו מקיימים גבול שקט בלבנון, מאז הנסיגה של כוחות צה”ל לפני 17 שנים. אין מניעה שההנהגה ברצועה – בין אם יהיה זה החמאס או גורם פלסטיני אחר – לא תאמץ מדיניות דומה.

המפתח למדיניות המוצעת – התנתקות מלאה ואמיתית של ישראל, ובמקביל – הנעת תוכניות שיקום ופיתוח במדינת-עזה, תוכניות שיאפשרו קיום נורמלי . האלוף מרדכי וחבריו למחקר מציעים ”תוכנית מרשל” בינלאומית שתישא באחריות לפיתוח. אכן, אני שותף לצורך ולהמלצה ליזום תוכנית פיתוח בינלאומית, יתר על כן, המלצתי – שישראל תהא זו שתיזום ותציע תכנית:

  • הצעד הראשון המוצע – פנייה ישראלית למועצת הביטחון במטרה לקבל אישור ליציאתנו המוחלטת מן הרצועה וסיום מוחלט של הכיבוש הישראלי;
  • ישראל תודיע על ביטול הסגר הימי ותאשר את הקמתם והפעלתם של נמל ימי ונמל תעופה פלסטיני שישמשו את תושבי הרצועה;
  • ישראל תיזום פנייה והצעה להקים נמל מצרי באיזור ‘ימית’, נמל שעיקר ייעודו לשמש את תושבי הרצועה;
  • הייתי מגייס תמיכה בינלאומית לתכנון ולהקמה מיידית של תחנות כוח ומתקנים להתפלת מי ים ברצועה;
  • הייתי מציע להקים קרן בינלאומית, קרן אשר ישראל תהיה חברה בה, שתציע לפליטים הפלסטינים שבמחנות פיצוי נאות ושיקום (תוך ביטול מעמד הפליט) אם בתוככי הרצועה ואם במדינות חוץ;
  • הייתי פותח את הגבול לעבודה מבוקרת של עזתים בישראל;
  • הייתי בודק את רשימת אסירי הרצועה הכלואים בישראל, במטרה להקל בעונש ולשחרר את כל אלה שמטעמי גיל ובריאות איננו רואים בהם סיכון ביטחוני;
  • במקביל, הייתי מקל על ביקורי משפחות האסירים.

מדיניות זו תחייב שיתוף-פעולה הדוק עם המערכת הבינלאומית. עצם שיתוף פעולה זה יתרום רבות לביסוס מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית.

אין לי אשליות – ייזום וביצוע תוכנית ברוח זו אינם ערובה לשקט מיידי. סביר שיימצאו גורמים בשטח שינסו לחבל ולשבש. עם זאת, אני מאמין שהמאמץ האדיר שנראה בתחומי הרצועה ישנה את סדר הקדימות של תושביה. אלה יבינו שהם, והם בלבד, יחליטו במעשיהם אם לזכות או לאבד את הברכה הצפויה.

אכן, בחירה בדרך זו תחייב את ישראל ליטול סיכון ביטחוני. אינני מתעלם ממנו. אך סיכון זה כדאי אם יאפשר את פתרון בעיות הרצועה, מה גם שיתרוננו הצבאי המוחץ אם ישתבשו הדברים עדיין יהיה נסבל.

תגובות לתגובות למאמרי על עזה

25 בנובמבר 2017 על ידי עורך ראשי 19 תגובות

תוכנית מרשל לרצועת עזה אלוף (דימ.) שלמה גזית

 

עמוס הראל דיווח לפני מספר ימים (6/11) על מחקר שפרסם האלוף מרדכי, מתאם הפעולות בשטחים, יחד עם מיכאל מילשטיין ויותם אמיתי, על המצוקה ברצועת עזה (”עזה האחרת: רצועת עזה בין מבוי סתום לשביב של תקווה”, (”עדכן אסטרטגי” של ”המכון למחקרי ביטחון לאומי”).

האלוף מרדכי מכיר ומעודכן ללא ספק במצב הדברים ברצועה, ואני ממליץ להתייחס למאמר כאל קריאת-אזהרה, בדומה לאותו מחקר שכתבו ב-‏1986 אנשי הממשל הצבאי ברצועה בו הצביעו על כך שהמצב במקום ערב פיצוץ. המערכת המדינית התעלמה אז מן האזהרה, וכמה חודשים לאחר מכן פרצה האינתיפדה הראשונה. אם תתממשנה התחזיות הקשות לגבי המצב הקיים ברצועה היום, עלולות ההשלכות להיות קשות לאין ערוך, ומי שתידרש לשלם מחיר כבד עלולה להיות ישראל.

מבלי להרחיב – להלן הבעיות העיקריות שברצועה היום:

  • קודם כל התפוצצות האוכלוסין. במפקד שערכנו לפני 50 שנים מנתה אוכלוסיית הרצועה פחות מ-‏400 אלף נפש. היום מונה האוכלוסייה כ-‏2 מיליון.
  • אז, ב-‏1967, מצאנו אוכלוסייה שעיקר עיסוקה חקלאי. החקלאות היום כמעט ונעלמה, מי הים חדרו ונמהלו במי התהום והפכו לבלתי ראויים לשימוש. ובנוסף – הסגר שאנו מטילים מונע שיווק התוצרת.
  • תחנת הכוח המקומית מספקת אחוז שולי מצריכת החשמל של האוכלוסייה. התגבור המוגבל בחשמל מישראל ומסיני בא לביטוי בדיווח היומי ב”הארץ” – 3 – 4 שעות חשמל ביום.
  • הסגר שמטילה ישראל, הופך שני מיליון פלסטינים נצורים במחנה המעצר הגדול בתבל.
  • שיעור המובטלים מקיף את מחצית האוכלוסייה. אילמלא המזון והסעד מגורמי ססו”ת, היינו רואים מזמן התפוצצות.
  • הנהגת הרצועה נוטלת תפקיד חשוב במאבק האלים האנטי ישראלי. מאבק זה אוכל חלק מכריע מן הסיוע המגיע לרצועה.

מאמרו של מרדכי איננו מבקר – בדרך הטבע – את המדיניות הישראלית, ובייחוד את הסגר הימי, האווירי והיבשתי שאנו מקיימים, שהרי ישראל ”התנתקה” מן השטח לפני י”ב שנים. אלא שלא כך רואים זאת תושבי הרצועה ולא כך רואה זאת העולם, אלה ממשיכים להתייחס לרצועה כאל שטח כבוש בידי ישראל.

מרדכי, אלוף מכהן במדים והנושא בתפקיד, מתייחס במאמרו ושם דגש על משחק יחסי הכוחות הפנימיים שברצועה, מחקרו מתעלם כמעט לחלוטין מן התשומה הישראלית למציאות הקיימת. חוששני כי טיפול ומציאת פיתרון לבעיות הדוחקות מצוי כמעט בלעדית באחריות ישראל ובידיה.

לו היה הדבר בידי הייתי קודם כל נסוג מן המדיניות הביטחונית הקיימת. במקומה הייתי מאמץ מדיניות המבקשת להפוך את הרצועה למדינה נורמלית, מדינה שיש לה יכולת קיום עצמאית, מדינה שגם אם אין לישראל יחסים מדיניים עימה איננו מתערבים בנעשה בה. להיפך, אנו ננסה אף לתרום ולסייע לביסוסה.

הייתי חוזר לתקווה ולציפיות שהיו לנו בעת ההתנתקות לפני שתים עשרה שנים – לראות את כינונה של מדינת-עזה כמדינה נורמלית, מדינת ”סינגפור” מקומית, אפילו עודנה מדינת-אויב שאיננה מקיימת יחסי שלום עם ישראל.

לא הייתי מתנה זאת בהשגה תחילה של שלום מדיני, אם כי הייתי עושה זאת בתקווה שהיזמה וצעדיה של ישראל יביאו להיווצרות גבול שקט שמעברו קיימת מדינת אויב, ממש כפי שאנו מקיימים גבול שקט בלבנון, מאז הנסיגה של כוחות צה”ל לפני 17 שנים. אין מניעה שההנהגה ברצועה – בין אם יהיה זה החמאס או גורם פלסטיני אחר – לא תאמץ מדיניות דומה.

המפתח למדיניות המוצעת – התנתקות מלאה ואמיתית של ישראל, ובמקביל – הנעת תוכניות שיקום ופיתוח במדינת-עזה, תוכניות שיאפשרו קיום נורמלי . האלוף מרדכי וחבריו למחקר מציעים ”תוכנית מרשל” בינלאומית שתישא באחריות לפיתוח. אכן, אני שותף לצורך ולהמלצה ליזום תוכנית פיתוח בינלאומית, יתר על כן, המלצתי – שישראל תהא זו שתיזום ותציע תכנית:

  • הצעד הראשון המוצע – פנייה ישראלית למועצת הביטחון במטרה לקבל אישור ליציאתנו המוחלטת מן הרצועה וסיום מוחלט של הכיבוש הישראלי;
  • ישראל תודיע על ביטול הסגר הימי ותאשר את הקמתם והפעלתם של נמל ימי ונמל תעופה פלסטיני שישמשו את תושבי הרצועה;
  • ישראל תיזום פנייה והצעה להקים נמל מצרי באיזור ‘ימית’, נמל שעיקר ייעודו לשמש את תושבי הרצועה;
  • הייתי מגייס תמיכה בינלאומית לתכנון ולהקמה מיידית של תחנות כוח ומתקנים להתפלת מי ים ברצועה;
  • הייתי מציע להקים קרן בינלאומית, קרן אשר ישראל תהיה חברה בה, שתציע לפליטים הפלסטינים שבמחנות פיצוי נאות ושיקום (תוך ביטול מעמד הפליט) אם בתוככי הרצועה ואם במדינות חוץ;
  • הייתי פותח את הגבול לעבודה מבוקרת של עזתים בישראל;
  • הייתי בודק את רשימת אסירי הרצועה הכלואים בישראל, במטרה להקל בעונש ולשחרר את כל אלה שמטעמי גיל ובריאות איננו רואים בהם סיכון ביטחוני;
  • במקביל, הייתי מקל על ביקורי משפחות האסירים.

מדיניות זו תחייב שיתוף-פעולה הדוק עם המערכת הבינלאומית. עצם שיתוף פעולה זה יתרום רבות לביסוס מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית.

אין לי אשליות – ייזום וביצוע תוכנית ברוח זו אינם ערובה לשקט מיידי. סביר שיימצאו גורמים בשטח שינסו לחבל ולשבש. עם זאת, אני מאמין שהמאמץ האדיר שנראה בתחומי הרצועה ישנה את סדר הקדימות של תושביה. אלה יבינו שהם, והם בלבד, יחליטו במעשיהם אם לזכות או לאבד את הברכה הצפויה.

אכן, בחירה בדרך זו תחייב את ישראל ליטול סיכון ביטחוני. אינני מתעלם ממנו. אך סיכון זה כדאי אם יאפשר את פתרון בעיות הרצועה, מה גם שיתרוננו הצבאי המוחץ אם ישתבשו הדברים עדיין יהיה נסבל. 

אענה כאן לתגובות למאמרי הקודם “תכנית-מרשל לרצועת עזה” בניגוד למדיניותי לא להגיב לקוראים המערערים על תוכן המאמרים השבועיים שלי.

המאמר שכתבתי לפני שבוע זכה, בדרך הטבע, להרבה תגובות. בשל החשיבות שאני מייחס לנושא, החלטתי להגיב ולהסביר את השיקולים שהנחו אותי בכתיבת המאמר.

תגובות הביקורת למאמרי התמקדו ב-3 הטענות הבאות:

  • הסתייגות מיוזמה ישראלית חד-צדדית. טענו כנגדי “אתה כותב מה צריכה ישראל לעשות, אינך כותב מה צריך החמאס לעשות”. וכן, “סיוע לפיתוח הרצועה אכן חיוני, אך יש לעשות זאת רק כחלק מהסכם כולל”.
  • חלילה לנו מליזום תכנית לפיתוח הרצועה – ללא פירוז הרצועה מנשק. “והיה והחמאס יידחה יוזמה ותביעה לפירוז כזה – ייפול האונוס עליו”.
  • השוואת התנאים שרווחו בעת הפעלתה של “תוכנית מרשל” באירופה – לתנאים שאינם דומים למצב ברצועת עזה.

 

הנקודה העיקרית שהדריכה אותי בהעלאת היוזמה – זו הדחיפות. המציאות הקיימת היום ברצועת עזה, בכל התחומים, היא בת-אסון. אין לנו זמן לתלות תקווה כי מצב הדברים שבשטח ישתפר מאליו. להיפך – אם לא תינקט מיד יוזמה לפיתוח ולשינוי פני הדברים – ואין זה חשוב כלל בידי מי – עלולה הרצועה, על 2 מיליון תושביה, לקרוס, וההשלכות הקשות מקריסה זו עלולות לנחות גם אצלנו, בשטחה של ישראל. העולם איננו מכיר ב”התנתקות הישראלית שמלפני 12 שנים – כסיום הכיבוש הישראלי של הרצועה”. העליתי נקודה זו כבר בהזדמנויות קודמות. יש אינטרס ישראלי חיוני לקבל גושפנקה של סיום הכיבוש.

 

התניית תוכנית לפיתוח הרצועה בהסכם כולל ומוקדם עם השלטון הפלסטיני שבשטח – היא חסרת סיכוי היום. אינני רואה סיכוי שארגון החמאס ינקוט ביוזמה חד-צדדית ופומבית ויבטל את האמנה הלאומית שלו, אפילו יהא זה חלק מתוכנית מדינית מוסכמת. אכן, אני ממליץ על צעד ישראלי חד-צדדי, על יוזמה ישראלית שתהא כרוכה בנטילת סיכון לא מבוטל – אך זו הדרך היחידה העשויה למנף תפנית בסדר הקדימות של תושבי הרצועה. אני מציע לעשות זאת, כיוון שהסיכון הביטחוני שניטול, אם תיכשל היוזמה, איננו גדול. ואולי אף ניתן יהיה, עם הזמן, למנף את היוזמה, ולהגיע להבנה ולהידברות עם ישראל.

ותגובה להערה השלישית: השתמשתי בכותרת “תכנית מרשל”, מתוך התייחסות לכותרת ההצעה שהועלתה במאמרו של האלוף מרדכי. אין ספק שהמציאות והתנאים שברצועת עזה שונים מאלה ששררו באירופה שלאחר מלחמת העולם. השם “תכנית מרשל” נבחר רק מתוך כוונה ליזום תוכנית פיתוח נרחבת ורב-תחומית, תוכנית שתביא לשינוי המציאות הקיימת ברצועה.

 

ולבסוף – הגיעה השעה גם ליזום מהלכים אשר ייתנו סיכוי לשינוי המציאות. בימים אלה ציינו 40 שנים לביקורו של הנשיא סאדאת בישראל ולהסכם השלום. בהליכה להסכם עם מצרים נטלה ישראל סיכונים אשר הוכיחו עצמם במהלך 40 השנים שחלפו מאז.

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*