על התוהו ובוהו הפוליטי שהביא עמו דונלד טראמפ אל מוסד הנשיאות האמריקאי בפרט, ואל אמריקה בכלל, לא צריך להרחיב את הדיבור. גם תומכיו ה”שרופים” ביותר יודעים בתוך תוכם שהעניינים לא הולכים בכיוון הרצוי לנשיא שלהם ולהם. כל העולם נושא פניו אל החקירה המתנהלת כיום כנגד הנשיא המכהן, וממתין לתוצאותיה הידועות מראש: זמנו של דונלד טראמפ כנשיא אולי עדיין לא קצוב, אבל הסוף כבר ידוע.
אי אפשר לנהל קיוסק שכונתי בצורה שבה מתנהלת אמריקה כיום. בין היתר, אחד המאפיינים הבולטים לחוסר האונים של הממשל הנוכחי הינו הנטישה הכמעט המונית, מי מרצון ומי שלא מרצון, את סביבתו המיידית של הנשיא בבית הלבן. מספר הבכירים שעזבו או הועזבו את משרותיהם בשנתו הראשונה של הממשל, חסר תקדים. אנשים איכותיים לא מעוניינים לעבוד בשביל טראמפ ואת המשרות הפנויות מאיישים בני אדם שכישוריהם עומדים בספק, במקרה הטוב, ורבים מהם לא יכולים לקבל את הסיווג הבטחוני המעניק להם את האפשרות להתקרב אל הנשיא, ולהחשף לאינפורמציה הדרושה להם למילוי תפקידם. מאות משרות פנויות במשרד המשפטים, כמו גם בגורמי ממשל אחרים לא מתאיישות בגלל חוסר יכולת למצוא מועמדים ראויים, שיכולים לקבל אישור למועמדותם מוועדות הקונגרס.
הנשיא, כמו ילד קטן, מאשים את כל העולם במחדליו, וקורא לו בשמות ובכינויים מעליבים. כדי לטשטש את העובדה הוא משקר שוב ושוב במצח נחושה נוכח פני המצלמות, ואחר כך מכחיש שאמר מה שאמר, גם בעת שמראים או משמיעים לו צילומים והקלטות. לא ברור אם הוא פשוט משקר בלי בושה, או שהוא מאמין לשקרים של עצמו, ולא ברור מה יותר גרוע ממה.
האיש הזה מחזיק בידיו את המפתחות לשלומה של אמריקה ולשלום העולם כולו, כפי שהוא ביקש להזכיר לרודן מצפון קוריאה: “תגידו לו שגם לי יש כפתור, והוא הרבה יותר גדול משלו”.
התמיכה בנשיא בקרב בעלי זכות הבחירה באמריקה הינה הנמוכבה ביותר שזכה לה אי פעם נשיא אמריקאי כלשהו בהיסטוריה של ארה”ב. אילו הבחירות לנשיאות היו נערכות היום, כך אומרים הסקרים כולם, כולל הסקר של ראסמונסן, הידוע בסימפטיה שלו לימין השמרני, היה טראמפ מפסיד בגדול מול כל מועמד אחר, וספק אם היה נבחר כמועמד המפלגה הרפובליקנית בתום מערכת הבחירות לפריימריס. סביר להניח שהמפלגה הייתה בוחרת מישהו אחר כהמועמד שלה נגד המועמד הדמוקרטי.
וכאן מגיעה השאלה הגדולה: האם טראמפ יזכה בכלל לראות את סופה של הקדנציה הראשונה של נשיאותו? ואם הוא ימצא את עצמו נאלץ לוותר על הבית הלבן, מי יהיה זה שיחליף אותו בתפקיד?
לכאורה התשובה ברורה: בשביל זה יש סגן נשיא. בזמנים רגילים, את מקומו של נשיא שנבצר ממנו מסיבה כלשהי להמשיך בתפקידו, ממלא סגנו, שזהו בעצם תפקידו הרשמי היחיד. לסגן נשיא אין למעשה שום תפקיד מעשי בממשל, בדיוק כמו שלגלגל רזרבי במכונית אין שום תפקיד, אלא לשכב בשקט ולהמתין למקרה שאחד הגלגלים האחרים יפסיק לתפקד.
אלא שבמקרה שלפנינו, יש להניח שהסיבות שבגללן יאלץ טראמפ לוותר על תפקידו, יאלצו גם את סגנו ללכת הביתה, שכן גם הוא לא יוכל להיות פטור מהעובדה שבמהלך החקירות כנגד טראמפ, הוא נתפס יותר מפעם אחת מעיד שקר בשבועה, מה שיפסול אותו למלא את תפקיד הנשיא, אם לא יאלץ אותו לתת את הדין בפני בית משפט עם חבר מושבעים.
אז מי אם כך יהיה הנשיא?
על פי החוק האמריקאי, במידה וסגן הנשיא לא יכול, או לא רוצה, לתפוס את מושב הנהג, יו”ר הקונגרס, הופך להיות הנשיא. בימינו אלה זהו פול ראיין. האמנם אותו פול ראיין יהיה הנשיא הבא של ארה”ב, במידה וטראמפ וסגנו ירדו מבמת ההיסטוריה?
בתחילת חודש נובמבר הקרוב, שזה פחות מתשעה חודשים מיום פרסום המאמר הזה, יתקיימו “בחירות אמצע” באמריקה. למי שלא מצוי בשיטת הבחירות האמריקאית: במה שמכונה “בחירות אמצע הכהונה”, יוצאים אזרחי ארצות הברית לבחור את נציגיהם לקונגרס והם בוחרים קצת יותר משליש ממושבי הסנאט, המונה מאה חברים, וכל 435 המושבים בבית הנבחרים. בחלק מהמדינות נבחרים גם מושלים, ואפילו ראשי עיר. יש לזכור שהבחירות האלה מתקיימות בשיטה הרגילה של רוב מוחלט, ולא כפי שנבחר הנשיא בסיוע קולותיהם של רוב אלקטורים, גם אם הפסיד בקרב על הרוב ה”פופולארי”.
אילו היו “בחירות האמצע” האלה מתקיימות כיום, היו הדמוקרטים, כך מנבאים לנו הסקרים, מצליחים להשתלט על הרוב בקונגרס ואולי גם בסנט, ולהציב יו”ר דמוקרט כמנהיג הקונגרס. מה שזה אומר שאנחנו עשויים לחזות בתקדים היסטורי שהמחוקק קרוב לוודאי לא התכוון אליו: נשיא מאבד את מקומו לטובת נשיא\נשיאה מהמפלגה האחרת.
האם יכול להיות שיהיה לנו נשיא דמוקרט, באמצע קדנציה של נשיא רפובליקני נבחר?
תודו שזאת אפשרות דמיונית, אבל כמעט בלתי נמנעת!
