Uncategorized

יראת השררה, יראת ה’טייטל’

אנושיות מפעימה בוקעת מיוסף, דווקא בפרק הקשה הזה. כי הרי במבט ראשון הוא מנסה את אחיו ניסיון קשה, במשחק מרושע כמעט, אכזריות ורוע לב לשמם. מה זה צריך להביע? הנה האחים שלו מגיעים סוף סוף ופוגשים אותו. הם אינם מכירים אותו, ומי יכול היה לנחש את קורותיו הדמיוניים ועלייתו לגדולה. הם משתחווים לו אפיים ארצה, רועדים כעלה נידף. והאיש מתאפק. לא מגלה את רגשותיו. שריר לא זע בפניו. מטיח בפניהם האשמות בוטות, ומטיל עליהם דרישות קשות. כמעט נהנה לראות אותם בעלבונם, במצוקה קיומית של ממש.

אלא שאני מגלה במעמד הזה ביטוי לתיעוב העמוק שיוסף רוחש, גם בשמי, ליראת השררה. ובעקבותיה את החמלה ללוקים בה. הרגע הזה שאותו חוויתי פעמים כה רבות בחיי, במשרדי עורכי דין או במערכות תקשורת, במדרג הצבאי או בעולם העסקים. הרגע שבו אנשים משנים את יחסם ומתבטלים באחת בפני אחר, רק בשל מעמדו הרם, ה”טייטל” שנוסף לשמו, “הוא המשביר”, רק משום ש”הגיע ל”, רק משום ש”הקריירה שלו” משגשגת. אל אלוהים, בוודאי שׂח יוסף לעצמו וממשיך להתאפק, אלה עצמי ובשרי? והאחים רק מרכינים ראש. רועדים מפחד.

או אז מגיע הרגע: “ויסב מעליהם ויבך” (מב, כד). חולשתם האנושית של בני יעקב, זו שהביאה אותם קודם לחטוא כלפיו חטא כה חמור, היא החולשה מכמירת הלב שעתה גם בוקעת את שלו. יוסף סב מעל אחיו ומשחרר דמעה בלתי נראית. גם אנחנו.

(איור: Andrius Repsys/ shutterstock.com)

יהודה נוריאל הוא עיתונאי

Your Comment/התגובה שלך