בית הנשיא, 13.6.2018
לצערי אני לא יודעת לשיר כמו נשיא המדינה,
וגם בין פסוקי התנ”ך אני לא מתהלכת כבת-סמכא,
כן רציתי לומר כמה מילים על מילים, על שפה ועל שיח,
גם של מי שרואה בעצמו נביא עכשווי…
היה שבוע אחד, באביב הקשה של 1996, שהיה נורא מכולם. בסוף פברואר אוטובוס בקו 18 התפוצץ בירושלים, מטען התפוצץ באותו יום בטרמפיאדה באשקלון, עוד מחבל מתאבד פוצץ עוד אוטובוס בקו 18 בירושלים – 46 הרוגים בתוך שבוע. בסוף אותו שבוע הרמטכ”ל דאז, רא”ל אמנון ליפקין שחק ז”ל הגיע לאולפן שלנו, לא רחוק מכאן, במה שהיו פעם אולפני טלעד, בתיאטרון ירושלים. הוא התיישב מולי, בשידור חי, ואני פחות או יותר פתחתי באש.
“נדמה כאילו אתה לא מחובר למה שקורה כאן”, “אולי קור הרוח שלך לא מתאים למה שנחוץ לנו בימים כאלה”, “יכול להיות שאנחנו צריכים עכשיו רמטכ”ל של דם ואש ותמרות עשן”, כן, אולי אתה צריך להתפטר.
לקח לי פחות מיממה להבין שטעיתי, כמה טעיתי. יכול להיות שדמיינתי קול המון מכה באוזניי, ועולה על טורים, ודורש תשובות, ושכחתי שהתפקיד שלי איננו להדהד קול המון מדומיין, התפקיד שלי לשאול שאלות, קשות ונוקבות אבל הוגנות ולא מתלהמות. אחר כך התנצלתי אישית לפני אמנון, והוא – אציל נפש ומיוחד כמו שהיה – הסביר לי שלא ממש התרגש, מותר לשאול, הוא ניסה לענות, הכל בסדר.
מאז, כידוע, הכל הרבה פחות בסדר. גם בגלל ההרעשה המתמשכת על הממלכה והממלכתיות, גם בגלל המתקפה על שומרי הסף, גם בגלל הקמפיין המתמשך נגד התקשורת והעיתונות החפשית. אבל זה מוכר וידוע, ובסך כל די בנאלי: הבנו כבר למי זה משתלם ולמה זה קורה, ברור כמה זה לא טוב ומסוכן. חופש הביטוי קריטי. מותר למתוח ביקורת, גם על השלטון, בעיקר עליו.
אם יש משהו שהראיון ההוא עם הרמטכ”ל שחק לימד אותי הוא דווקא בכיוון אחר לגמרי: מותר היה לי לשאול אותו שאלות קשות, על רקע ביצועי מערכת הביטחון מול טרור המתאבדים. בטח שמותר. לפעמים חובה. אבל לפעמים פחות. ואני רוצה לדבר הערב על ה”לפעמים פחות”.
לפני שבועיים שידרנו ראיון שעשיתי עם ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו. הוא היה קצין בסיירת מטכ”ל, הוא היה באנטבה, הוא השתתף באינסוף מבצעים נועזים, הוא סיכן את חייו כמעט 40 שנה בשירות מדינת ישראל. והוא העז עכשיו, שנתיים וחצי אחרי שפרש, גם למתוח ביקורת. זה הספיק כדי שיעלה לדרגת בוגד. מותר כמובן למתוח גם עליו ביקורת, אבל, הנה העיקר: גם מבקריו נושאים באחריות לא רק לאמירה שלהם. לפעמים – גם למה שמתחולל בעקבותיה.
בעצם, זאת מתמטיקה פשוטה: אם האמירה של א’ נועדה להשפיע על ב’, כדאי שיביא בחשבון, מה זה עושה לו, כמו שאומרים הפסיכולוגים. האם זה משפיל? משתיק? משתק? פוגע? האם יכול להיות שביקורת – כשהיא חוצה קו מסוים של סגנון ותוכן, מאבדת כל אימפקט?
נקודת המוצא שלי היתה ונשארה שהכל מותר, כמעט. שחופש הביטוי הוא החופש לומר בעיקר את מה שלא נעים לשמוע ולהראות את מה שלא כיף לראות; חופש הביטוי הוא החופש לטלטל ולנער, ולעצבן. אבל כל זה תנאי הכרחי, לא תנאי מספיק לשיח אמיתי.
זה נכון בעיקר בחברה שבה החרדה גוברת והקשב יורד; רמת האמון בין חלקים בתוכנו צונחת, והעוינות בשמיים, והיכולת להאזין לא גדולה. אז יכול להיות שהגיע הזמן להשיק “פרויקט האזנה לאומי”. והוא מניח את חופש הביטוי כהנחת מוצא. אני לא מדברת על הצרת חופש הביטוי, אני מדברת על הבנה אחרת שלו.
אנחנו הרי לא רוצים רק לדבר, אנחנו רוצים להישמע. ואני טוענת שיש גבולות לשיח. לא החוק צריך למתוח אותם, אלא אנחנו. לא בגלל שאסור – דווקא בגלל שמותר.
למה מותר? כדי שייאמר כל מה שראוי להישמע.
למה גבולות? כדי שאנשים ירצו ויוכלו לשמוע.
לפני שנתיים בדיוק, במהלך מצעד הגאווה בירושלים, נרצחה שירה בנקי, נערה ירושלמית בת 16 שבאה להזדהות עם חברי קהילת הלהט”בים בעיר. זה קרה במרחק של 200 אולי 300 מטר מכאן. וימים אחדים אחר כך, בעצרת לזיכרה, אמר הרב בני לאו את הדברים האלה: “אי אפשר לומר ידנו לא שפכו את הדם הזה. כל מי שישב אי פעם בשולחן שבת או בכיתת בית ספר או בבית כנסת או במגרש כדורגל או במועדון או במתנ”ס, ושמע את הבדיחות הגזעניות, את הבדיחות ההומופוביות, את הגסות של המילים, ולא קם ועצר הוא שותף לשפיכת הדם הזו”.
“כולנו שמענו את זה”, אמר הרב בני, “אין כאן אחד שלא שמע את זה”.
זה היה יומיים אחרי הרצח של שירה, ויממה אחת אחרי הרצח של זוג הורים פלשתינים ובנם הפעוט בכפר דומא: “אי אפשר לסבול שאחרי הדקירה של יום חמישי בערב יבוא מישהו שמגנה את האירוע כי ‘יהודי לא דוקר יהודי’. זו גזענות. ‘יהודי לא דוקר אדם’ נקודה … בשם איזו תורה, בשם איזה אלוהים הולך בן אדם ורוצח, הולכים אנשים ושורפים תינוק, שורפים משפחה שלמה”.
כך אמר הרב בני וחתם במילים האלה: “הכל מתחיל בדיבורים שלנו בבית, בדיבורים שלנו בתנועות הנוער, בדיבורים בבתי הספר. אנחנו צריכים לקחת אחריות. אף אחד, אף אחת, אסור לו לגור בארון. ארון זה מוות. חיים זה חיים. ובחרת בחיים”.
מה עשה הרב בני? הוא דיבר פנימה, לתוך הבית שלו. הוא דיבר על האחריות של אדם לדבריו. האחריות של קהילה לדובריה. ואחרי ששמעתי את הדברים שלו, אחרי שקראתי אותם שוב השבוע, הבנתי שיותר משיש בהם תבונת הלב, יש בהם בטחון עצמי. אדם דתי שבטוח מספיק בעצמו ובאמונתו, יכול להכיל. אדם דתי, או חילוני, שלא בטוח בעצמו ובאורח חייו, עבורו כל יום הוא יום קרב. רב שבטוח באלוהיו לא יבזה הומואים ולא ינסה לגמול אותם. חילוני שבטוח בהשקפת עולמו לא ייבהל מחב”דניק שמציע הנחת תפילין.
אז למה אנחנו מגיבים בפחד, בעצם? למה השכנים שלי ניסו פעם להחתים אותי על עצומה נגד הקמת מקווה שלא באמת יפריע לאיש ביישוב? למה אנחנו כולנו רוב הזמן במגננה זה, נדמה לי, אסונה הגדול של ה”שבטיות” שהנשיא ריבלין דיבר עליה מזמן. כשאתה מביט על האחר וחושש שעוד רגע הוא מביס אותך, אתה יוצא להביס אותו. אבל כשאתה בטוח בעצמך, באורח חייך, כן, בחילוניות שלך או באמונה שלך, במנהיגות שלך או באופוזיציה שלך – כשאתה הולך בדרך ולא מגיב לאיום, יש יותר סיכוי לשיח אמיתי.
איך מתרגמים את כל זה לשפת המעשה? קודם כל מבינים שאין פה קריאה לצו פיוס, או יוזמת סירוס; הקרן לידידות לא צריכה לפרוס את כנפיה על כל ויכוח, ואין שום כוונה שכולנו נישמע כמו מרי פופינס, נמתיק כל ויכוח ונימנע מעימותים.
כן אפשר לשאול את עצמנו את השאלה הבאה, ואפשר לנסות את זה כמעט בכל נושא – מסיפוח השטחים ועד פינוי עמונה, ממבקשי המקלט ועד מתווה הגז:
האם אפשר להשאיר מקום לאפשרות שהבר-פלוגתא שלי צודק?
וגם אם אין מצב: האם אפשר להכיל אותו קומלפט עם הדעה השגויה שלו?
זה, מבחינתי אחד הדברים שחסרים יותר מכל בשפת השיח הנוכחית אצלנו. נדמה לי שאנחנו יודעים למה זה קרה, השאלה אם יש סיכוי לשנות את זה. האם אפשר לנסח עמדה מורכבת כלפי המציאות, לא לתת לפוליטיקה הגולמית להכתיב תגובה לכל גילוי: כשרואים את הסרטון שבו נראה אלאור אזריה יורה במחבל חסר ישע מותר לראות שם גם חייל שביצע ירי מקומם ולא חוקי, וגם לוחם שהפך קרבן של הסיטואציה; מותר להצדיע להישגים של נתניהו מול איראן ולהרים גבה מול זרם המתנות למשל;
אפשר גם למתוח ביקורת על מדיניות גיוס עדי המדינה, ועדיין לשמוע מה הם ראו במקומות שבהם נסגרו דילים אפלים.
אפשר להירתע מאמירות של בנט על ביהמ”ש העליון וגם להתפעל מהנאום הנפלא שלו בטקס פרס ישראל.
זה נשמע כמו קלאץ’-ברקס, אני יודעת, אבל פעם לימדו אותי שזאת הדרך היחידה להחליף הילוך. לשמוע וגם להישמע.
לא צריך לקפל בשביל זה שום דגל, רק להזיז אותו לפעמים, לרגע, כדי לראות את כל השאר.
ואם כבר דגל, אז הנה סיפור קצר עם מוסר השכל לסיום:
לפני 34 שנה אדם בשם גרגורי לי ג’ונסון הצית את דגל ארה”ב מול הכינוס של ועידת המפלגה הרפובליקנית בטקסס, כדי למחות נגד הנשיא דאז רונלד רייגן. ביהמ”ש העליון שם קבע ששריפת הדגל מוגנת על ידי התיקון הראשון לחוקה, גם זה חופש הביטוי. לגרגורי ג’ונסון, קבעו השופטים, יש זכות חוקתית לשרוף את דגל ארה”ב – זה חלק מחופש הביטוי שלו.
וקורא חכם של פסק הדין הזה העיר לימים:
ביהמ”ש העליון צדק.
גרגורי ג’ונסון טעה.
אילנה דיין היא עיתונאית
