Uncategorized, תרבות ואמנות

יובל רון, ליבו במזרח

 

 

שימו לב למילה “ליבו” שבכותרת. כשחיפשתי שם לכתבה, עלו וצפו בעיני רוחי, מילות שירו המפורסם של רבי יהודה הלוי: “ליבי במזרח וגופי בקצווי מערב”. בקלילות רשמתי את חציו הראשון של המשפט ומלא סיפוק מה”הברקה”, התחלתי לחשוב על מה עכשיו… לפתע, בעודי מתבונן במילה  “ליבו”, קלטתי שלא יכולתי לתת לכתבה כותרת יותר הולמת. שכן זהו סיפורו של מוסיקאי ישראלי “מזרחי”, המקדיש את חייו המוסיקליים לקירוב לבבות ולחינוך לשלום והבנה במזרח התיכון, דרך המוסיקה שהוא יוצר. והמילה “ליבו“, בהיפוך אותיות הרי היא שמו – “יובל“. הוסיפו למילה יובל את המילה העברית המבטאת מנגינה ושיר – “רון” וקיבלתם את שמו המלא של מושא הסיפור – יובל רון

מזה עשר שנים שיובל מסתובב בעולם, יחד עם  קבוצת נגנים ויחד הם מנגנים, שרים ומספרים לקהל,על הקשר התרבותי והמוסיקלי הנפלא והלא מקרי, בין עמי המזרח התיכון.

כל חייו המקצועיים כמוזיקאי, הקדיש יובל זמן רב לחקר המוזיקה המזרחית. לא, לא זאת המתנגנת היום בקולי קולות מכל מכונית עוברת שהנהג שלה הינו “תוצרת הארץ”, או שבלעדיה אין היום כנראה, שמחה ישראלית אמיתית. מדובר במחקר אקדמי העוסק במבנה סולמות ושימוש במשקלים ובמקצבים, מתוך מטרה להגיע לשורשים העתיקים המשותפים, למוסיקה היהודית המסורתית ולמוסיקה הערבית והנוצרית, במזרח התיכון

הבית בו גדל יובל, ברמת השרון של שנות הששים והשבעים, לא הייה בית מוסיקלי. “אפילו מערכת סטריאו לא הייתה לנו” מספר יובל, “היה רדיו, שבדרך כלל שידר חדשות ותכניות מלל אחרות. אני לא זוכר שאי פעם הרדיו ניגן מוסיקה, אולי קצת מוסיקה ישראלית.” עיניו של יובל נדלקות בזוהר שמאיר את החדר, כשהוא מספר איך בעצם הגיע למוסיקה. “בסביבה שלי בתיכון, היו המון חברה שניגנו ושרו. לא ראיתי בזה שום דבר יוצא דופן. בעיני זאת הייתה המציאות וחשבתי שזה דבר רגיל שחברה צעירים אוהבים מוסיקה. החברה ניגנו בכל מיני הרכבים, יצרו להקות והשמחה הייתה גדולה. גם אני רציתי להשתתף בשמחה והורי הסכימו לקנות לי גיטרה ולשלוח אותי למורה שהשכנה המליצה עליו. מהרגע הראשון “התחברתי” לכלי הנהדר הזה ועד מהרה השתלבתי בחיים המוסיקליים בכיתה. ניגנתי עם בת כיתתי ריטה, ששרה יפה ועם החבר שלה שהגיע מרמת אביב – רמי קלנשטיין. ילדים בשם מייקל בנסון,נאור דיין ואיגי דיין, היו מצטרפים לנגינה והיה באמת שמח. מי היום לא יודע מיהם רמי וריטה ומי לא מכיר את להקת “משינה”, שמיסדיה הם מייקל נאור ואיגי? והיו עוד חברה שהשתלבו אחר כך במוסיקה הישראלית וששמותיהם ידועים פחות. כמו שאמרתי, אז, לא חשבנו שאנחנו משהו מיוחד, חשבנו שככה זה בכל מקום בשכבת הגיל שלנו”.

יובל עוצר לרגע את שטף דיבורו, ומציע לי כוס תה. לדידי, “תה” אני שותה כשאני חולה. אבל לא אומרים לא למארח אדיב כמו יובל. בעוד הוא מתעסק עם הקומקום והמים, התבוננתי סביבי. האמת היא שמהרגע שנכנסתי בשערי חצרו של יובל, הרגשתי כאילו אני עובר למזרח. מעולם לא הייתי ב”בוסתן”, אבל בדיוק ככה דמיינתי לעצמי את משמעות המילה. עצים, פרחים וצל ובאמצע, סוכה, שעליה מטפסת גפן פורייה. מן מקום קסום, הגורם לך לרצות לשבת ולנוח ולהתבונן בתהליך ההבשלה של הענבים התלויים אשכולות אשכולות. מקום שבו אתה יכול להשלוו, להירגע ולשכוח שאתה נמצא כחצי קילומטר, דרומית לשדרות וונטורה. שטיח קיר אדום על הקיר, כלי נגינה מזרחיים סביב וכוס תה רותח ומתוק, שמוגש לי בכוס קטנה וגבוהה, מתוך קנקן נחושת בעל זרבובית, (הצ’ופצ’יק של הקומקום, למי שלא יודע), העבירו אותי סופית למקום אחר. מקום האמור מטבע בריאתו להשרות אווירה של אהבה ושלום. מה אומר ומה אדבר, לפתע הייתה כוסית התה שלפני, הדבר הנכון במקום הנכון. מעולם לא נהניתי כל כך מכוס תה כחום היום.

“אני שם לב”, ספק אמרתי, ספק שאלתי, “שלא רק את מוסיקת המזרח אימצת אל לבך”. יובל חייך חיוך רחב ואמר: “כך חיו אבותינו”, אמר ואור בעניו, “הם אולי לא שתו תה, אבל זה הכי קרוב לאווירה”. כנראה שהוא הבחין שבעיני מתחיל להיווצר סימן שאלה, משום שהוא ענה בלי שאפילו שאלתי: “לאן אתה הולך?”, התחילה התשובה לשאלה, שהתשובה עליה מבחינתו, הייתה מובנת מאליה, “כשאתה רוצה ללמוד איך נראו החיים בימי התנ”ך? מה המשמעות של המשפט… “וישבו לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו?” אתה הולך למזרח התיכון. מתבונן באורח החיים, מקשיב למוסיקה וסופג את האווירה

“אני לא מתאר לעצמי”, אמרתי, “שבוקר אחד פקחת את העיניים וידעת, שמה שאתה רוצה בחיים זה להתקרב לשורשים המזרחיים שלנו”. “זה כן היה די פתאומי”, ענה יובל, “באמצע שנות השבעים, כשנה לפני הגיוס, לקחתי את הגיטרה וירדתי אל חוף דהאב בסיני. ישבתי בלילה על החוף, מאזין לשירה ולנגינה של כמה בדואים שישבו שם מסביב למדורה. מבחינתי, היה משהו מהפנט בקצב ובצלילים. ההתאמה שלהם למקום ולזמן הייתה בעיני ממש מושלמת. לקחתי את הגיטרה וביקשתי רשות להצטרף למעגל שמסביב למדורה. התחלתי לנגן יחד אתם וזה היה כל כך זורם, טבעי ונכון. עד לאותו רגע, הייתי כמו כל ישראלי צעיר, תחת ההשפעה של הלך הרוח המקובל, שיש אנחנו ויש “הם”… פתאום תוך כדי הנגינה המשותפת, הייתה לי ממש הארה, קלטתי פתאום, ש”הם” ואנחנו, זה אותו הדבר. ש”הם”, זה הדבר הכי קרוב שאפשר למקום ממנו “אנחנו” באים. בסוף הערב ידעתי שבאיזה שהיא נקודה בזמן, אני רוצה לחקור את הזהות הזאת, קניתי לי “עוד” ודרך המוסיקה, הפכתי להיות בן בית בקרב הבדואים בסיני. אני חושב שלא היו הרבה ילדים ישראליים שבילו את רוב זמנם החופשי עם הבדואים, שהביאו אותי למאהליהם וצריפיהם, שיתפו אותי בחיי היום יום שלהם והניחו לי להכיר אותם ולהתמזג באורח החיים שלהם, וככה זה התחיל

…”והקרבה הזאת, לא הפריעה לך יותר מאוחר בשירות הצבאי”? שאלתי, והוא ענה: “כשהתגייסתי, הפכתי להיות קצין המילואים של ענף הווי ובידור. בתפקיד החדש יצרתי קשר אישי עם מיטב האמנים, שחקנים ומנהלי התיאטראות בארץ, מה שהוביל להפקות משותפות עם ענף הווי ובידור ותיאטרון צה”ל בהן הייתי בעצם המפיק בפועל. כך גם התחלתי לכתוב מוסיקה ולנגן בעצמי בהפקות האלה. עם השחרור, זה היה טבעי ביותר להמשיך במה שעשיתי במסגרת השרות, ניגנתי ג’אז, כתבתי מוסיקה להפקות שונות וגם הפקתי מופעים בעצמי. בנקודה מסוימת, הרגשתי צורך להתפתח יותר כנגן ג’אז. נרשמתי והתקבלתי לברקלי סקול אוף מיוזיק בבוסטון. במהלך לימודי, עברתי למסלול של לימודי הלחנה לקולנוע. את הלימודים סיימתי בהצטיינות, (סומא קום לאדה).

מיד עם סיום הלימודים, פנו אלי מפיקי הסרט “ג’ונגל עירוני”, בכיכובו של ספייק לי, ששמעו שהמוסיקה שלי שונה ומיוחדת והציעו לי לכתוב את המוסיקה לסרט. מיד אחר כך כתבתי מוסיקה לכמה סדרות טלוויזיה כמו: “סוויט וואלי היי”, וה”פאוור ריינג,רס” של חיים סבן, סדרות מצויירות כמו “סופר מן”, “אקס מן”, די.ג’יי. מן ועוד סדרות ילדים ולא מעט סרטי קולנוע. בקיצור, הייתי עסוק עד מעל לראש בעבודה ובקריירה”.

“ואיפה נכנס הקטע של המוזיקה המזרח תיכונית?” הצלחתי להשחיל שאלה לתוך שטף הדיבור המתנגן. ” אף פעם לא אבדתי את הקשר והעניין” אומר יובל, ” כל הזמן המשכתי לחקור את המוסיקה המזרח תיכונית. תוצאות המחקרים האלה השפיעו מאוד על המוסיקה שהלחנתי שיש בה הרבה יסודות ושימוש באלמנטים “מזרחיים”. כל השנים האלה”, מחליף יובל שוב את הנושא, לא נגעתי בגיטרה. ברגע שהתחלתי לעסוק בהלחנה, עזבתי לגמרי את הנגינה וההופעה לפני קהל. זה היה רק אני מול הקלידים והמחשב. האהבה הראשונית שלי – “נגינה”, זאת שהביאה אותי למוסיקה, הוזנחה לחלוטין למשך הרבה שנים ופתאום מתי שהוא לקראת סוף שנות התשעים, התחלתי להתגעגע לנגינה ולקהל”.

רציתי לחזור ולהתמקד במשיכה של יובל למזרח וכמעט בחוצפה, ניתקתי ליובל את רצף הדיבור השוטף וחזרתי לשאלה הקודמת. יובל הרהר שבריר של שנייה לפני שענה: “האמת היא שמה שהחזיר אותי בגדול למוסיקת המזרח, הייתה להקת הברירה הטבעית של שלמה בר. הצלילים והקצבים טלטלו אותי והזכירו לי שזה מה שאני באמת רוצה לעשות בשביל הנשמה, מעבר למקצוע ולפרנסה. באותה תקופה, הייתי נפגש עם כל מיני חברה, לאו דווקא ישראלים, במסיבות ואירועים. תמיד הייתי לוקח איתי את העוד ומנגן ושר להם מנגינות בדואיות ומזרחיות. באחת המסיבות הצטרף אלי נגן ממוצא סורי וזה היה מדהים. לאט לאט הצטרפו עוד נגנים. ארמני, פלסטינאי מוסלמי ומצרי נוצרי והיה ממש שמח. לא הייתה שום חשיבות למוצא ולדת. היינו פשוט חבורה של נגנים שנהנים להיות ביחד, לצחוק לשיר ולנגן את המוסיקה שאנחנו אוהבים כל כך. ואז הציעה אחת הבנות מהחברה, להרים קונצרט למען השלום. אני, שלא ניגנתי על במה כבר הרבה הרבה שנים, לא הרגשתי שאני נגן מספיק טוב כדי להופיע בפני קהל. לקח לחברה הרבה מאמצי שכנוע עד שהסכמתי וכך בערב קיץ נעים בשנת 2001, התקיים בסנטה מוניקה לפני קהל של מאות אנשים קונצרט, תחת הכותרת: “יובל רון וחברים, מנגנים למען השלום במזרח התיכון”. אחת התוצאות הבלתי צפויות של הקונצרט, שהיה מוצלח בצורה יוצאת מן הכלל, הייתה לחץ חברתי קהילתי שהופעל על חלק מהנגנים שלא לנגן עם ישראלי – איתי. לא צריך לציין שהם עמדו בלחץ והם מנגנים אתי עד היום.

פגשתי אז מוסיקאי טורקי בשם עומר פארוק טקבילק, שמנגן על מגוון כלי נגינה והתרשמתי מאוד מיכולתו כנגן. שכרתי אותו כנגן לסרט הישראלי: “אהבה מדרגה ראשונה”, שבדיוק אז כתבתי לו את המוסיקה. טקבילק מצידו, שהתלהב מאוד מהמוסיקה שלי, החליט לשתף אותי בפרוייקט מוסיקלי שהוא היה אמור לעשות לסרט מצרי. המפיק המצרי הרגיש מאוד לא נוח, להעסיק מוסיקאי ישראלי, אבל שוכנע לבוא לסטודיו שלי ולהאזין למוסיקה. אחרי ששמע מה ששמע, היה צריך לדבר רק על כמה ולמה. טקבילק הטורקי, ניגן את יובל הישראלי בסרט המצרי. מאז ועד היום השתתף טקבילק בסי.די. הראשון שלי שנקרא “אמת אחת” ולאחרונה ניגנו שוב ביחד בסי.די. האחרון ששמו “אחד”. הנגינה המשותפת שלנו בקונצרטים, יוצרת שילוב מוסיקלי נהדר בין מה שאמור להיות “יהודי”, לבין מה שאמור להיות “מוסלמי”. הקהל ואנחנו, מתרגשים מהתוצאה כל פעם מחדש. אין לי ספק בכלל בעצמתה וביכולתה של המוסיקה, להוות חוליה מקשרת בין העמים”.

יובל אסף סביבו עוד מספר נגנים, זמרת ורקדנית בטן והקים את “האנסמבל של יובל רון” עימו הוא מופיע ומרצה באוניברסיטאות ובקהילות שונות ברחבי העולם. יותר מכל, רואה יובל את עצמו כמורה ומחנך לשלום ואחווה, כשהמוסיקה הינה הכלי המסייע לו להעביר את המסר.

“הסיפוק הכי גדול שלי זה תגובות הקהל בכל מקום בו אני מופיע ומרצה. אחרי כל הקונצרט, ניגשים אלי אנשים ומספרים לי שהדברים שמה שאני אומר והמוסיקה, משנה לחלוטין את זווית הראייה שלהם, את דעתם ואפילו את חייהם. אני מקבל אין סוף של מכתבים ואימיילים שרובם המכריע מודה לי על מה שאני עושה ומיעוטם הקטן מקלל ואפילו מאיים. בשני המקרים זה מוכיח שיש למה שאני עושה השפעה משמעותית”.

הקונצרט הקרוב של האנסמבל יתקיים ב 26 למאי בווסטווד. למעונינים, פרטים בדף “מה קורה?” ובווב סייט של יובל המובא בסוף הכתבה.

בחדש הבא יופיע האנסמבל ב אמפיתיאטרון ההיסטורי שבגני ארמון הסולטן אחמד, (המט), באיסטנבול שבטורקיה. במופע המוקדש למוסיקה של התפילות. ישתתפו בין היתר האימאם של המסגד של איסטנבול, (שהוא המקביל לחזן שלנו), “הזמר הקדוש” של הכנסייה הארמנית, (ככה הם קוראים לחזן שלהם) והחזן ליאור אלמליח, שהינו המנהל האמנותי של התזמורת האנדלוסית הישראלית, (כן, יש דבר כזה). המופע יכוסה בשידור חי על ידי הטלוויזיה המקומית והינו מופק בחסות השגרירות הישראלית באיסטנבול, בנק לאומי והתאחדות הסופרים והעיתונאים הטורקית.

האמת היא שיש ליובל עוד הרבה מה לספר, כמו למשל, שהמוסיקה לסרט הישראלי שהיה מועמד לאוסקר בקטגורית הסרט הזר ף “ווסט בנק סטורי”, נכתבה על ידו.

קרוב לוודאי שנמשיך לספר ולדווח על המסלול המרתק של חייו המוסיקליים והרוחניים. אבל לפני שניפרדנו, נזכרתי פתאום במופע של להקה מופלאה, שכבשה את לב הקהל בבמת “קפה תל אביב שב”פסטיבל יום העצמאות”, בשנת 2006. הלהקה ההיא ניגנה מוסיקה מזרחית מופלאה ולוותה בשירה נהדרת בעברית ובערבית של זמרת מדהימה בשירתה ובהופעתה. את המופע הזה אינני יכול לשכוח ומאז ועד היום אני מחפש להשתתף שוב בחוויה כשאין לי מושג איפה להתחיל לחפש. “תגיד לי” אני שואל את יובל, ” האם הופעתם פעם בפסטיבל הישראלי?” “כן” הוא עונה “זאת הייתה הופעה מאוד לא מוצלחת. האקוסטיקה הייתה גרועה מאוד והקהל לא שמע אותנו בכלל”. “הו, כמה שאתה טועה”, אמרתי לו, “יש לי אוזן רגישה מאוד וכמי שהיה שם, אני מבטיח לך שזאת הייתה הופעה בלתי נשכחת”. “מה אני אגיד לך שמואל”, אמר יובל בעיניים מבריקות, “עשית לי את היום”.

yuvalronmusic.comהתקשרו לאתר:

שמואל אביב

Your Comment/התגובה שלך