תרבות ואמנות

התקפה מבית וחרם מבחוץ: מנהלי פסטיבל הסרטים בחיפה נאבקים בשתי חזיתות מאת שלומי אלדר

  • מנהלי פסטיבל הסרטים בחיפה פועלים במלכוד בלתי אפשרי. בחזית המקומית, שרת התרבות דורשת לשלול מימון מאמנות ישראלית המבקרת את מדיניותה; בחזית הבינלאומית, מוסדות התרבות בישראל נתפסים כחלק בלתי נפרד מממשלה המנציחה את הכיבוש.

בפעם הראשונה מאז נוסד פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה [1983], מנהליו לא הצליחו להביא כוכבים מתעשיית הקולנוע העולמית להשתתף בו (הפסטיבל ייערך השנה בין 22 בספטמבר ל-1 באוקטובר), והם אינם היחידים שנענו בשלילה.

בתחילת חודש אוגוסט ננעל פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים. מארגניו פנו לשורה ארוכה של אנשי קולנוע מהעולם כדי שיציגו את סרטיהם החדשים בפסטיבל, אך נענו במשיכת כתף. “העת אינה נוחה לבוא לעיר העומדת במרכז הסערה”, אמרו להם. קצתם ציינו שלא תנועת ה-BDS היא המפחידה אותם, כי עקרונית אין להם בעיה להגיע לערים אחרות בישראל. הבעיה היא ירושלים. עצם ההשתתפות בפסטיבל סרטים המתקיים סמוך לעיר דוד עלולה להתפרש כהצהרה פוליטית של הכרה בעיר כבירת ישראל. המארגנים בירושלים העדיפו שלא לתת לשורת הסירובים פרסום פומבי, בתקווה שבשנה הבאה, אחרי שסערת העברת השגרירות האמריקאית לעיר, מחאת הפלסטינים והגינויים הבינלאומיים יישכחו, אפשר יהיה לשקם את ההתעניינות באחד הפסטיבל הנחשבים בתעשיית הקולנוע הבינלאומית.

כעת מתברר שגם מארגני הפסטיבל הוותיק והיוקרתי בחיפה לא הצליחו לשכנע במאים ושחקנים בעלי שם להגיע לעיר המעורבת חיפה. בהיעדרם, יוענק תואר כבוד למלחין הנודע זביגנייב פרייזנר, שכתב את המוזיקה לסרטיו של הבמאי הפולני הנודע קשישטוף קישלובסקי. פרייזנר יתארח בפסטיבל ויקבל את פרס הפסטיבל עבור תרומה אמנותית יוצאת דופן לקולנוע העולמי.

בניגוד לעמיתיה בירושלים, פנינה בלייר, המנהלת האמנותית של פסטיבל חיפה, לא ניסתה להסתיר את העובדה שהאירועים הפוליטיים, המדיניים והביטחוניים הפכו את מלאכת גיוסם של כוכבים מפורסמים למשימה בלתי אפשרית.

בראיון לעיתון “הארץ” [17 בספטמבר] אמרה בלייר בגילוי לב: “לא צריך בשביל זה BDS, מספיק התמונות שהם רואים בטלוויזיה בחו”ל על מה שקורה בגבולותינו ובמדינות השכנות. היום קשה יותר להביא לכאן אורחים מחו”ל”.

בין שהאמנים החליטו להחרים את ישראל מסיבות אידיאולוגיות, או רק בחרו להתרחק ככל האפשר מסכסוך לא פתור המחייב אותם כביכול לנקוט צד, בלייר חשה איך לאט לאט קמה חומת הפרדה בין ישראל למרכזי תרבות עולמיים. כמוה חשים רבים מאנשי תרבות בישראל בתחומי התיאטרון, הקולנוע והמוזיקה.

נכון, לא כל האמנים מחו”ל נכנעים ללחץ ה-BDS ומחרימים את ישראל (אם כי אין להקל ראש בהשפעתה המתרחבת של תנועת החרם, שהביאה בין היתר לביטול הופעתה של הזמרת לנה דל ריי בישראל); אולם התחושה בישראל היא שאמנים ידועי שם רבים מעדיפים כעת לפסוח עליה בהשפעת אירועי השנה האחרונה – ירי במפגינים לאורך הגדר בעזה, סערת ירושלים וגם חוק הלאום שסוקר בהרחבה בתקשורת הבינלאומית בצד מסר ברור שישראל מסתגרת בתוך יהדותה.

בתוך כך, הבידוד האמנותי הבינלאומי שהולך ונסגר על ישראל אינו הצרה היחידה שעמה נאלצים אנשי התרבות להתמודד. המתקפה עליהם מתרחשת גם בבית.

מנהלי פסטיבל חיפה, למשל, אשר הצליחו לבנות ליין אפ של סרטים מכל העולם על אף הקשיים והחרמות מצד אנשי קולנוע בינלאומיים, גילו שלפניהם קרב נוסף: קרב הנאמנות עם שרת התרבות מירי רגב. לפני יום כיפור [17 בספטמבר] פנתה השרה רגב לשר האוצר משה כחלון  ו”נזפה” בו על המימון הממשלתי המוענק לפסטיבל שבחר להקרין שני סרטים שלטעמה של השרה פוגעים בדמותה של מדינת ישראל. במכתבה לכחלון טענה רגב כי שני סרטים ישראלים בפסטיבל “חותרים תחת ערכינו וסמלינו”. לא פחות.

המדובר בסרט הקצר “אאוט” שכתב וביים אלון סהר, פעיל בארגון “שוברים שתיקה”, המספר על צעיר ישראלי, משוחרר טרי מצה”ל, שמצטרף לארגון ימין המנסה לפגוע בשמם הטוב של פעילי זכויות אדם תוך שהוא מנצל את המצלמה ככלי נשק פסיכולוגי בישראל וגם בשטחים. הסרט הנוסף הוא “עכו חלומות” שביים דני וקסמן, אשר עוקב אחר מחזה אוטוביוגרפי של במאי תיאטרון ערבי, תושב הגליל, המתרחש בסוף תקופת המנדט הבריטי בפלסטין ומגולל את סיפור אהבתם של סבתו, הזמרת הפלסטינית לילה, וסבו, ד”ר אלפסי, הרופא והתושב היהודי האחרון שנותר בעיר בתקופת המלחמה.

שני הסרטים שקצפה של רגב יצא עליהם הם בדיוק היצירות שבאמצעותן יכולה ישראל להשיב לכל המחרימים אותה ולהצהיר שאמנות היא דרך להביע מחאה וגם לזרוע תקווה.

בתגובה להתקפה מצד שרת התרבות, השיבה הנהלת הפסטיבל: “שיקולים פוליטיים בתוכנית האמנותית של הפסטיבל נוגדים את עקרונות חופש הביטוי והיצירה. התערבות כזו עלולה להיות מדרון חלקלק שיוביל לסתימת פיות”.

כך מנהלי פסטיבל הסרטים ה-34 בחיפה נמצאים במלכוד בלתי אפשרי ונאלצים להיאבק בשתי חזיתות בו זמנית.

האחת היא החזית שמובילה שרת התרבות רגב. אליה מצטרפים בששון אנשי תנועות הימין בישראל הסבורים גם הם שהקולנוע הישראלי בפרט ואמנות ישראלית בכלל אינם רשאים לבקר את מדיניותם, ודאי שלא להראות את הערבים באור אנושי וחיובי. מבחינת אנשי הימין, אם חלילה יעשו כן האמנים, ואם מוסד תרבות ישראלי כמו פסטיבל חיפה יעז להציג את עבודתם, אזי יש לפסול את היצירות ולקצץ בתקציב אותו מוסד.

החזית שנייה היא הזירה הבינלאומית: מוסדות התרבות של ישראל נתפסים כחלק בלתי נפרד מממשלת ישראל המרחיקה את השלום ומנציחה את הכיבוש.

ספק אם יש אמן או מנהל מוסד תרבות ואמנות ישראלי שהוא מספיק מיומן או להטוטן לצאת מהמבוך הזה בשלום.

Read more: http://www.al-monitor.com/pulse/iw/originals/2018/09/israeli-artists-caught-between-rigthtwing-and-boycott.html#ixzz5RzzAfYO4

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*