דיעות

הרבה יותר חרדים? לא סוף העולם מאת אורי כץ

הרבה יותר חרדים? לא סוף העולם

החרדים לא יתגייסו לצה”ל, לא ילמדו לימודי ליבה ולא יהפכו לחילוניים. אך ניתן לתכנן מדיניות רווחה שתוביל לכך שהגידול בשיעור החרדים לא יפגע ברמת החיים של שאר שכבות האוכלוסייה

כבר למעלה מ-20 שנה חוזר על עצמו הדיון בנוגע לגידול בשיעורם של החרדים באוכלוסיית מדינת ישראל. אלו היו עשרים שנים של דיונים לוהטים, תחזיות אופטימיות או פסימיות, מפלגות עם מצע אנטי-חרדי שעלו ונפלו, ושלל רפורמות ותכניות ממשלתיות. לאור הניסיון שנצבר, ניתן להפיק שלושה לקחים עיקריים.

לקח ראשון: כפייה לא תעבוד

לאוכלוסייה הלא-חרדית במדינת ישראל אין יכולת לכפות על החרדים לשנות את אורח חייהם. ב-25 השנים האחרונות כיהנו ממשלות שמאל, ממשלות ימין, ממשלות מרכז וממשלות אחדות, ובחלק מהמקרים החרדים לא היו בקואליציה, ובכל זאת שום דבר מהותי לא השתנה, מלבד קיצוץ הקצבאות שביצע נתניהו בתור שר אוצר בשנת 2003. החרדים עדיין אינם מתגייסים לצבא, ושיעורי התעסוקה שלהם עלו בעקבות קיצוץ הקצבאות, אבל הם רחוקים מאוד מאלו של האוכלוסייה הלא-חרדית.

ישנן שתי סיבות להיעדר השינוי. הסיבה הראשונה היא שרוב הקואליציות היו זקוקות לחרדים על מנת לייצר רוב, ושאותן קואליציות נדירות שלא היו זקוקות לחרדים לא הצליחו לייצר שינוי עמוק שלא התהפך בממשלה שלאחר מכן. אין שום סיבה להאמין שמצב זה ישתנה בעתיד, כששיעורים של החרדים באוכלוסייה רק ילך ויגדל.

הסיבה השנייה, היא שבלתי אפשרי לכפות שינוי דרמטי על 10% מהאוכלוסייה. כל הדיבורים על “לימודי ליבה” הם פנטזיות שלעולם לא יתממשו. נסו לרגע לדמיין בתי ספר שהמנהלים שלהם חרדים, המורים חרדים, הילדים חרדים והוריהם חרדים, וכולם – המנהלים, המורים, התלמידים וההורים – לא מעוניינים בלימודי ליבה. איך בדיוק נכפה את זה עליהם? נשלח מפקחים שישבו בכל כיתה, שמונה שעות ביום, שישה ימים בשבוע? אין בזה שום היגיון. ניתן לכפות דברים מעין אלו על קבוצות אוכלוסייה קטנות של מאות אנשים, לא על מאות אלפי אנשים. כך גם בנוגע לגיוס לצה”ל – בתי הכלא בישראל לא גדולים מספיק כדי להכיל את כל האנשים שנצטרך לכלוא. שינויים כאלו יכולים להתרחש רק אם החרדים עצמם יהיו מעוניינים בהם, מה שמעביר אותנו ללקח השני.

ליבת העוני

השמאל והאליטות משחקים באש

לקח שני: השינוי הפנימי בחברה החרדית לא יכול להפוך את המגמה

נכון, שיעור החרדים המועסקים הולך וגדל, ושכרם במגמת עלייה. כאמור, זוהי במידה רבה תוצאה של קיצוץ הקצבאות בשנת 2003. אך רבים משתמשים בנתונים אלו בתור תירוץ נוח, על מנת שיוכלו לטמון את ראשם בחול. האמת היא ששיעורי הנשירה של חרדים ממוסדות השכלה הוא מאוד גבוה, והתכניות שנועדו לשלב אותם במערכת ההשכלה הגבוהה נכשלו. כאשר בוחנים את השינוי במיומנויות של החרדים לאורך הדורות, קשה לראות מגמה חיובית כלשהי. מלבד זאת, כפי שיספר לכם כל חרדי, רבים מהצעירים שבוחרים לעזוב את הישיבות וללמוד מקצוע הם דווקא הפחות מוכשרים מבין כלל הצעירים בחברה החרדית. אין להם את הכלים הבסיסיים על מנת ללמוד מקצועות מבוקשים, וכפי שראינו מהלקח הראשון – גם לא יהיו להם.

עקב כך, פריון העבודה של החרדים עדיין נמוך בהרבה מפריון העבודה של הלא-חרדים. זו לא תופעה שתיעלם. לשם השוואה, גם האוכלוסייה הערבית מאופיינת ברמות השכלה נמוכות יחסית, אבל בקרב הערבים המצב משתפר מהר יותר, המוכשרים ביותר עושים דוקטורט בפיזיקה בטכניון, ושיעורי הילודה מתקרבים לשיעור בקרב יהודים לא-חרדים. מגמות ההתכנסות האלו לא מתרחשות בקרב החרדים, או שהן מתרחשות בקצב הרבה יותר נמוך. אותן אנקדוטות בודדות על חרדים העובדים כמתכנתים בחברות היי-טק לא מייצגות את הדפוס הכללי.

הטיעון הפופולרי שלפיו האוכלוסייה החרדית היא “פוטנציאל לא ממומש” לצמיחה כלכלית לא מסתדר לא עם הלוגיקה ולא עם הנתונים. זו לא העלייה מברית המועצות. אין כאן מאות אלפי צעירים להוטים עם פוטנציאל להשתלב בהיי-טק, בתרבות, בעולם העסקים וכך הלאה. יש כאן צעירים לא להוטים, שרבים מהם נפלטו מהישיבות, עם פוטנציאל להשתלב בעבודות בשכר נמוך, עם פריון עבודה נמוך. מלבד זאת, שיעורי הילודה גבוהים יותר בקרב החרדים שנשארים בתוך העולם החרדי, מאשר בקרב החרדים שבוחרים לפנות אל שוק התעסוקה, אל מוסדות ההשכלה ואל העולם המודרני, שלא לדבר על החרדים שחוזרים בשאלה. אפילו אם שיעור החזרה בשאלה יהיה גבוה, המגמה רק תאט, לא תתהפך.

על כן, סביר שהתוצאה של הגידול באוכלוסייה החרדית תהיה צמיחה כלכלית נמוכה יותר, תוצר לנפש נמוך יותר, פריון עבודה ממוצע נמוך יותר וכך הלאה, בהשוואה לעתיד שהיה יכול להיות ללא גידול שכזה. זו לא “תחזית לא וודאית”, אלא מגמות דמוגרפיות המבוססות על ילדים שכבר נולדו. תכניות לשילוב חרדים בשוק העבודה ובהשכלה הגבוהה הן חשובות מאוד, ואנחנו חייבים להמשיך ולהשקיע בהן, אבל הן יכולות רק להאט מעט את המגמה השלילית, הן לא יכולות להפוך אותה. בשביל להפוך את המגמה נדרש שינוי ממש דרמטי של ערכים בתוך החברה החרדית, ואין עדות לכך ששינוי שכזה מתרחש. ההפך – נראה שרוב החרדים מרוצים מאורח חייהם הנוכחי, יותר מהיהודים הלא-חרדים.

לקח שלישי: הבעיה האמיתית היא מדינת הרווחה

למרות כל מה שכתבתי, הגידול בשיעור החרדים באוכלוסייה הוא לא סוף העולם, וגם לא סופה של מדינת ישראל. גם אם התוצר לנפש במדינת ישראל יצמח ב-1% במקום ב-2%, אין זה אומר שרמת החיים של השכבות העליונות באוכלוסייה לא יכולה לצמוח בקצב מהיר יותר. למרות הגידול בשיעור החרדים באוכלוסייה ב-20 השנים האחרונות השכר הריאלי הממוצע (או החציוני) נמצא במגמת עלייה, והישראלים רוכשים לעצמם דירות גדולות יותר, מכוניות חדשות יותר, נוסעים יותר לחו”ל וכך הלאה.

מבחינה כלכלית, שיעור החרדים יכול לפגוע באוכלוסייה הלא-חרדית בעיקר דרך מדינת הרווחה. מכיוון שרוב נטל המיסוי נופל על שלושת העשירונים העליונים, שהם ברובם יהודים לא-חרדים, המשמעות היא שמדינת הרווחה הישראלית היא, בגדול, מכונה ענקית להעברת כסף מיהודים לא-חרדים לחרדים ולערבים. ההשקפה הנפוצה לפיה מדינת הרווחה היא “בשביל כולנו” לא מסתדרת עם המתמטיקה. אם אנחנו משלמים מיסים, והם לא משלמים מיסים, וגם אנחנו וגם הם מקבלים מהמדינה את אותם השירותים, המשמעות היא שאנחנו מקבלים פחות ממה שאנחנו משלמים. בין אם מדובר בסבסוד של גני ילדים, טיפולי שיניים, בתי חולים, דיור ציבורי, תחבורה ציבורית או כל דבר אחר, התוצאה היא תמיד אותה התוצאה – העברת כסף מהאוכלוסייה שמשלמת את רוב המיסים לאוכלוסייה שלא משלמת את רוב המיסים.

מדוע אנחנו, כמו כל שאר תושבי המדינות המערביות, מסכימים לעסקה הזו? ראשית, מכיוון שאנחנו מעוניינים לתמוך בשוויון הזדמנויות. אנחנו רוצים שצעירה מוכשרת מכפר ערבי נידח תוכל ללמוד מקצוע חיוני באוניברסיטה, ולשם כך עלינו לסבסד את התיכון שבו היא לומדת, את שכר הלימוד באוניברסיטאות, את האוטובוס שמגיע מהכפר שלה לאוניברסיטה וכך הלאה. אבל טיעון שוויון ההזדמנויות לא רלוונטי לחברה החרדית, מכיוון ששם העוני נובע מבחירה. הם בוחרים לוותר על ההזדמנויות. הם לא לכודים ב”מלכודת עוני”. סיבה נוספת לתמיכה במדינת הרווחה היא ההנחה שאנשים לא מבטחים את עצמם במידה מספקת לעת צרה, ועל כן מדינת הרווחה היא סוג של רשת הצלה. על כן, אפשר להשאיר למשל את קצבאות האבטלה והבטחת ההכנסה. אבל גם הסיבה הזו איננה רלוונטית לדיון אודות האוכלוסייה החרדית, אשר בוחרים בעוני, ויש להם רשתות הצלה מפותחות משלהם.

איני טוען כאן חס וחלילה שצריך לסגור את הביטוח הלאומי. ראוי להמשיך לתמוך באותם חלקים ממדינת הרווחה המייצרים שוויון הזדמנויות או מהווים רשת הצלה. אבל הקריאות להגדיל את שיעור ההוצאה האזרחית של הממשלה, להילחם ברפואה הפרטית ובחינוך הפרטי, להשקיע יותר בדיור ציבורי, או לסבסד חינוך “חינם” מגיל אפס הן טעות חמורה. המדיניות הזו, שנתמכת על ידי פוליטיקאים, אנשי תקשורת וארגונים חברתיים למיניהם, תוביל לכך שהגידול בשיעור החרדים באוכלוסייה יפגע ברמת החיים של האוכלוסייה הלא-חרדית. במקום זאת, עלינו לתמוך רק באותם חלקים של מדינת הרווחה שאינם מהווים העברת כסף לאוכלוסייה החרדית הבוחרת בעוני מרצונה החופשי, והכי חשוב – להפחית את הסבסוד של עלות גידול ילדים (רפואת ילדים, גני ילדים, קצבאות וכדומה), אשר משפיע על שיעורי הילודה בקרב משפחות עניות.

אם נשכיל להימנע מהגדלת “המכונה” המעבירה כסף מכלל הציבור אל החרדים, נוכל לבנות את מערכת הרווחה באופן שבו הגידול בשיעור החרדים לא יהווה בעיה כלל. יתכן שהצמיחה במשק תהיה נמוכה יותר מאשר במדינות מערביות אחרות, אי השוויון יהיה גבוה ואזרחי ישראל יהיו עניים יותר בממוצע. אבל השכבות העליונות של האוכלוסייה יוכלו להמשיך וליהנות מרמת חיים גבוהה, העניים הלא-חרדים יהנו משוויון הזדמנויות, והחרדים יוכלו להמשיך לבחור בחיי עוני אם הם ירצו, ללא חשש מכפייה, וללא מתח מיותר בין שתי הקבוצות.

על מנת שזה יקרה, עלינו לזכור את עצתו של סיריו פורל לאריה סטארק, מסדרת הספרים שהפכה בהמשך ל”משחקי הכס”: לפקוח את העיניים שלנו. לא להביט במציאות דרך משאלות לב ופנטזיות, המתקשרים לעולם דמיוני, מוסרי ומושלם, שבו היינו רוצים לחיות, אלא לראות את המציאות כפי שהיא באמת: כפייה לא תעבוד, והחרדים לא יתגייסו לצה”ל, לא ילמדו לימודי ליבה ולא יהפכו לחילוניים. זהו העולם שבו אנחנו חיים, וזוהי מדינת ישראל שבה יחיו ילדינו.

אורי כץ, צילום: תומר אפלבאום

אורי כץ

 |דעת מיעוט

על עצמי:

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*