דיעות

sדברים לקראת סדר פסח שלא יתקיים כסדרו מאת מוקי צור

לכל תלמידיי הנמצאים בבידוד ומסרבים להיות בודדים

משהו לקראת סדר פסח שלא יתקיים כסדרו

בכל נקודת זמן ומצב אנו קוראים את הסיפור של יציאת מצרים מזווית ראייה חדשה. בכל שעה מתגלה בו אופק פרשני שונה במקצת:

למה לא זכרו המצרים את יוסף?

הנה  בימים אלה  אני  קורא שוב את הסיפור. המכות  מהן אנו סובלים  מחזירות אותנו לא רק ליוצאים ממצרים אלא  למכות שהמצרים חטפו. הקצב  של הסרבנות של פרעה והמכות מעלים חשד כי משהו הסתבך. איך זה קרה שאותה מצרים שהתארגנה כל כך טוב בימי הרעב הכבד שנפל עליה, אותה מצרים שחולצה על ידי יוסף, הופכת למצרים של פרעה הסרבן ? כיצד הוא לא הבין מה עומד  בפניו?

יוסף הותיר לנו את שמו יוסף – המשביר. לא מקרה ששמו היה לשם של עוד התארגנות לערבות הדדית. בסיום מלחמת העולם הראשונה הוקם הארגון על שמו – המשביר. זו היתה חברה לשותפות בחיטה בעידן של רעב שבמקומות אחרים היה לעניים זירה ללא מוצא וצדק. המשביר שהיה לתחנה מסחרית החל בזיכרון יוסף המכונה יוסף הצדיק.

והנה היום בעידן המכות אנו שואלים איך זה קרה שקם במצרים דור שלא ידע את יוסף? הרי זה מחדל היסטורי! לו המורים במצרים היו מחנכים ומגישים לתלמידיהם פרקי היסטוריה האם היו זוכרים במצרים את יוסף? אך אולי  קרה משהו אחר שגרם לשיכחה? יוסף הקים  ביורוקרטיה מסודרת שבזמנו היתה נאורה אך לאט לאט התגלו בה יסודותיה העריציים של  ביורוקרטיה. הסמכות שהיא  נוטלת לעצמה, משמעת החירום שהיא מטילה על העם כשהסכנה חולפת, ההיררכיה  הנוקשה  שהיא יוצרת, האם כל אלה  ביטלו את הערבות ההדדית שהקימה אותה? כמה קל לעבור מתקופת מצוקה   המשליטה בירוקרטיה וארגון לתקופה שבה הם הופכים להיות מכשיר שלטוני גרידא. מה היה המסר של יוסף כפי שהובן על ידי המשטר הפרעוני? לא הדאגה לרעב אלא יצירת היררכיה שלטונית. על כן נשכח יוסף. ואולי לא שכחו אותו?

שעת חירום זה מה שמבקש כל שליט כדי להשליט את מרותו. כנראה שעם מותו של יוסף זה מה שקרה. ופה התגלתה  אטימות הלב והכוח. לא שכחו את יוסף – זכרו את יוסף השליט לא את יוסף הדואג. התקנאו לא בתבונתו ובענוותו אלא  בכוח שהיה מסור בידיו. העובדה היא השעבוד והקמת הפירמידות ולא מחסני החיטה לכל. את המסורת הזו קיבל פרעה והפך לפרעה הסרבן. הוא כנראה לא היה יכול לפעול אחרת אלא בסרבנות כי שכח את בעל החלומות ואת הדואג לאדם.

נקווה שנוכל לצאת ממצרים המוכה במכותיה גם כשנצא למדבר האי וודאות. שהערבות ההדדית שמתגלה בימים אלו לא תהפוך לקשיחות לב ומרוץ לקידוש הכוח והסמכות. נזכור שעם יציאת מצרים היה על העם עם המנהיגות הכי חשובה  בקורותיו לבלות דור שלם במדבר כנראה לא רק בגלל שמכשירי הניווט היו פרימיטיביים.

יציאת מצרים כלידה

לדיאלקטיקה המיוחדת הזאת אפשר לצרף את דברי מקובלים שטענו כי יציאת מצריים היא לידה  התינוק יוצא מבין המיצרים  של אמו -מן הרחם. אך אז הוא מתגלה  במלוא חולשתו. הוא מפנה  עורף לעולם ונצמד  לשדי אמו. רק  אחרי  שהוא מתחזק  הוא יכול לסובב עצמו ולהראות את פניו לעולם. כך אחרי  הכוח הגדול שנדרש  מהתינוק כדי לצאת ממצרים הוא מתגלה  במלוא חולשתו ורק אחרי זמן יש לו כוח ולהתייצב כמי שנושא באחריות. חולשה ועוצמה משחקים זה עם זה כל הזמן.

שירת הניצחון הופכת לתפילה

אחד מחלוציי העלייה השנייה הביא עמו כינור. הוא היה נודד מקבוצה לקבוצה מאירוע לאירוע ומנגן על כינורו. הוא היה ידוע בכל מטבחי הפועלים שהיו פזורים על פני הארץ.  אולם לאט לאט הפסיק לנגן. כששאלו אותו למה אמר:
מרים הנביאה נגנה, שרה ורקדה, אך היא עשתה זאת אחרי יציאת מצריים ואני מנגן לפני יציאת מצרים. כך לנגן קשה.  מבחינתו המהפך היה גדול. הוא חשב  שהוא מנגן שיר ניצחון והסתבר לו שהניצחון רחוק. הוא הפך את ההמנון לתפילה ולא תמיד נענתה תפילתו או יותר נכון הוא חש שתפילתו לא נענתה ועל כן השתתק.

פסח של מקדש ופסח של יציאת מצריים

בקורות הפסח אנו יודעים כי התרוצצו שני קטבים – פסח של המקדש ופסח של יציאת מצרים. האחד היה פולחני ביסודו השני היסטורי. האם לחוג בסדר את העלייה לרגל למקדש בירושלים ואת פולחני המקדש או את הסיפור של יציאת מצרים.  יציאת מצרים היתה יציאה אל המדבר כדי לקיים מצווה דתית אך לא רק כדי לקבל עול מצוות אלא על מנת לממש את החירות החרותה על הלוחות: להתחיל שלב חדש מבחינה היסטורית. בסדר הפסח שאנו עורכים שני היסודות מתקיימים באיזון כזה או אחר.

היציאה אל החירות הודגשה מאד בתקופת הנאורות והמאבק על זכויות האדם וחירות העמים. העלייה למקום פולחן הודגשה בתקופה של שלטון סמכותי ובתקופות שסמכות זו עורערה.

סדר הגולה וסדר הציונות

בציונות נכנסה אבחנה חדשה לסדר הפסח – סדר  הפסח של הגולה אל מול סדר הפסח של הציונות והעלייה לארץ. הציונים והמהפכנים היהודים שאלו האם יציאת מצרים של סדר הפסח באה להחליף תיאטרלית את הפעולה המקווה של  יציאה מן הגולה, האם היא מוצא טקסי רגשי המחליף את הציווי של העלייה לארץ ישראל. או אולי סדר הפסח מבקש להזכיר לנו את החובה האישית שלנו לצאת מן הגולה, להתעמת עם פיתוי הבצלים והשומים של מצריים.

בסדר פסח שמתקיים בקבוצה מהפכנית ציונית יהודית ברוסיה אחרי שבר המהפכה הרוסית הראשונה ב-1905, הסביר  מורה הקבוצה, המורה של ברל כצנלסון, אליעז שיין, שהגדת פסח היא הגדת צידוק הגולה:

כל ההגדה אינה אלא הגדת הדור, רצה להיגאל ולא זכה. הרי זה מפורש בכל דיבור ודיבור של ההגדה, בכל פיסקה ופיסקה.

קדש ורחץ’ – ההיסטוריה היהודית קראה לכל אחד מאנשי דורנו את הקריאה הגדולה  ‘קדש ורחץ’ קדש את עצמך, הכן עצמך לגדולות, כי השעה מכרעת. אנחנו הגואלים! ורחץ! רחצו, היזכו, זכך את עצמך כדי שתהיה ראוי לתפקיד, לשליחות  הגדולה. ‘כרפס יחץ’ ההיסטוריה היהודית הטילה עלינו, על נושאי דגל ההתחדשות הסוציאלית, לבנות חברה חדשה, בנויה  על שיתוף, על חלוקת נכסים עם החבר. אפילו את מעט הירק, את הכרפס שלך עליך לחלק עם חבריך! אבל מה  קרה? כל אחד מגיד לחברו: רחצה! כל אחד  דורש  מזולתו: רחץ אתה, זכך את עצמך! הוא עצמו פטור. וכך אנו נשארים כולנו שקועים ברפש. כמו שנאמר: מוציא מצה, מרור: על כל מוציא (פרוסת לחם שיש לברך עליה) ריב ומדון ומרור בנפש! וכך נצא להילחם על חברה חדשה?…

התירוץ הוא פשוט: עבדים היינו ומהי עבדותנו ? ברוך המקום!… אנו עומדים על ברכת המקום, הגלות שאנו יושבים בה  ואומרים ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל! גם כל התורה שלנו היא תורת המקום…”

הציונים שאלו את עצמם האם אנחנו שעולים ארצה משלמים על העלייה במחיר הפסקת התפילה המלווה את העולים  ארצה. תפילה שקובעת סדר יום, כוכב ניווט. האם הארץ הזו היא הארץ אליה כיוונה יצאת מצרים, או שהתאהבנו במדבר לא משום שהוא הוציא אותנו ממצרים אלא משום ששמר על המרחק מן הארץ.

תורת המקום היא תורת השמרנות, הקונפורמיות. אזכרת יציאת מצרים היא טקס של השכחה של המסקנה המוסרית  המתחייבת מידיעת סיפור היציאה לחירות. מקיימים את הסדר שמדבר על יציאת מצרים כשאנו נמצאים עדיין בגולה. שאנו מבקשים להישאר בגולה ולהתפלל לארץ ישראל.

לקיים סדר יציאת מצריים במצריים

כמה מיוחדים זיכרונותיה של ז’קלין כהנוב המספרת על ילדותה במצרים כשהיא מבינה שאנו היהודים רואים את עצמנו  כצאצאי יוצאי מצרים. היא חושבת אז מה אני עושה במצרים? יש לה חברה מוסלמית וכשהיא עומדת מולה היא חושבת שאם היא ממשיכה של יוצאי מצריים, הרי החברה שלה צריכה לראות עצמה כממשיכה של המצרים הקדמונים – איך אספר לה על יציאת מצרים? בסופו של דבר היא מספרת ואז חברתה אומרת לה שהכל קורה כי האל הוא גבר ולא אישה. אם הוא היה אישה היינו יכולים לסדר את כל חשבוננו ההיסטורי בשלום ואחווה אך כל זמן שהוא גבר כנראה לא נסיים את החשבונות הללו לעולם… ז’אקלין כהנוב זכרה תמיד שאת סדר הפסח קיימה היא ומשפחתה במצריים. היא היתה ערה לפרדוקס הסמלי שבכך.

האם יצאנו ממצריים?

השאלה של יציאת מצרים לא נפתרה עם העלייה לארץ ישראל. הגאוגרפיה אינה פתרון אוטומטי. כשהזמינו את ברנר להשתתף בסדר פסח ערב הירצחו הוא סרב להשתתף. הוא טען כי סדר הפסח מחזק את האשליה המסוכנת שיצאנו ממצרים. אנחנו עדיין שם. ואת העובדה הזאת צריך להזכיר.  יציאת מצרים היא מחויבות מוסרית שלא עמדנו בה.

לא תמיד אנחנו מבינים את סדר הפסח כמערכת סמלית המחייבת אותנו לראות את מצרים הסובבת אותנו. אותה מצריים המחייבת אותנו לעשות מעשים המקדמים את היציאה ממנה, זו יציאת מצרים הנתבעת בכל דור ודור. מספיק לנו לשאול מה נשתנה של ילדים במקום לתת תשובה מחייבת שעבדים היינו ולכן אנו מחויבים לגלות אחריות לחירותנו ולחירות משפחת העמים המסובכת כל כך.

הסדר בקיבוץ

כל השאלות הללו ליוו את הסדר הקיבוצי מראשיתו. האם בליל הסדר לא גוברים הגעגועים לאבטיחים ולשומים שמציעה לנו הגולה? האם באקט היציאה ממצרים שאנו חוגגים היום אנו חוגגים את היציאה למדבר עם מטלותיו הקשות או עשינו זאת כדי ליטול את תכשיטיהם של המצרים? האם הכפירה היא הכוח שיכול לשחרר אותנו או אולי היא מרדימה והגעגועים (שתמיד מראים על ריחוק) הם שיובילו אותנו אל המעשה המשחרר? האם השחרור לא מוביל אל תחושת חלל ריק  שמגביר דווקא את  הגעגועים לסמכות, את הרצון להשתעבד?

בתקופת העלייה השנייה בחצר כנרת הביאו החלוצים פרחי אביב לשולחן הסדר החגיגי והעני. גם הגדות מסורתיות עמדו על השולחן. גורדון ניהל את הסדר, אך הוא הרגיש כי הכל משותקים. לא יכולים להוציא הגה מהפה רק  דמעות של געגוע  לבית ההורים. הוא דיבר עם המסובין לא לפי הטקסט הנתון אלא ישר מתהום לבו. זה היה לכל משתתפי הסדר סדר משמעותי לכל חייהם.

בעין חרוד בימיה הראשונים הוויכוח בנושא סדר הפסח היה חריף במיוחד. האם בקיום הסדר אנו נכנעים למרותה של קלריקליות? האם בקיומו אנו מודיעים על שורשינו ואחריותנו הלאומית והאישית? הפשרה היתה שולחן אחד עם לחם ושולחן אחד עם מצות. לארוחת הסדר הגיעו נציגות ציוניות מן הגולה. הן ראו את השולחנות עם הלחם וברחו מן המקום.

המון שנים אחרי כן בראשית שנות החמישים הגיע לעין גב גרעין מצפון אפריקה.  גרעין גדול שעשה דרך דרמטית וארוכה. הם גילו על שולחנות החג את הלחם וכל כך נפגעו שעזבו את הקיבוץ בהמוניהם.

האויבים הגדולים לעברית עליהם דיבר יוסף חיים ברנר – הבוסר והפראזה הנובעים מעוני השליטה בשפה – תקפו את ההגדה הקיבוצית בהתפתחותה. במקום הוראות ופסוקים בארמית  הופיעו פסוקי נאומים ותחושות שקשה היה לבטא.

אחרי השואה כשהתברר כדברי המשורר  שלא יצחק העלה לקרבן על ידי אברהם אלא אברהם הוא שהעלה על המזבח ובצו השטן, כלומר לא הבנים שעלו לארץ הקריבו את נפשותיהם אלא הוריהם בגולה, היתה תחושה כי יש לזכור את אשר  אבד.  ההגדה  הקיבוצית עברה תמורה שעיקרה היה שיבה להגדה המסורתית. המחויבות ליציאת מצרים בלבושה החדש היתה לקלוט את  הקהילות היהודיות ששרדו אחרי השמדת היהודים באירופה ושל אלו שחיו במלכודת החדשה של הדה קולוניזציה ושל הלאומנות  באסיה ואפריקה. יציאת מצרים נבחנה ביכולת  להיכנס לארץ ישראל. ומבחן הטלת  החירות  הדמוקרטית על החיים בארץ המקודשת על כל כך הרבה אנשים בעולם ועל  הנולדים בארץ. לספק לכל את הקישואים שאבדו בדרך הארוכה במדבר.

בנעוריי בקיבוץ קיבלתי החלטה – לשוב אל ההגדה המסורתית.

אמרתי לעצמי אולי כדאי שלפני שנשוב  אל ההגדה המסורתית נערוך תערוכה של  הגדות הסדר שעוצבו בקיבוץ. נעשה  מעין מעגל. נתחיל בהגדה שהביא אחד  החברים מגרמניה, הגדה ניאו-אורתודוקסית קלאסית וחמורה. נעבור להגדות הראשונות הגדות היתוליות כתובות  בגרמנית בהן הודגש כי החלוצים באמת יוצאי מצריים האמיתיים. כל גיבורי ההגדה  ישבו  בקיבוץ – פרעה  היה  סדרן העבודה, המקוששים בתבן היו החברים, ומשה היה המנהיג הפוליטי של הדור. הכל נאמר כמובן באירוניה אך היא הצביעה על משהו שהתרחש בלב המשתתפים בסדר המאולתר .

נעבור להגדות השונות של הקיבוצים שנכתבו במשך השנים. הגדות מתקופת חומה ומגדל. הגדה שחורה שנכתבה ועוטרה בשחור שהוצאה לאחר שנודעה ההשמדה במלחמת העולם השנייה, הגדה לאחר הקרבות של מלחמת העצמאות. והגדות שנכתבו בשנות הפילוג והבנייה מחדש  של הקיבוץ. ונסיים בהגדה המסורתית  שתסגור את המעגל. כשעיינתי בהגדות הרבות נתקלתי  בשיר  חד  גדיא חלוצי. אז עוד לא ידעתי מי כתב  אותו. בו היו המילים האלו:

 

מתח מהר מיתר ונים

חלוצים פה מנגנים

חד גדיא

 

כל אחד יודע כי

בבית אצל  אבא

סדר להפליא נקי

שמה אליהו בא

לא לחינם ולא  בכדי

שמה מספרים על גדי – חד גדיא

ואנחנו  בחברה

מה נדברה ומה נספרה ?

חד גדיא

 

ידענו שיש  דמעת אם

בוכה לבנה  הילד

ויש  גם דוד שמתייתם

בדור  זה שבחלד

ואני כאן מתאכזר

וקושר מסבל  זה – חד גדיא

יום יום אני רוצה חירות

בעוד אצלי כאב  חרות

חד גדיא

התשכח  בתולה  עדייה

כלה  את  קישוריה

ואמא  את חד גדיא

טיפוח נעוריה.

התאכזרתי אל האם

בדור  הולך  ומתייתם – חד גדיא

לחמה ועניה- וזה החג

אמא ואבא  אל תדאג

חד גדיא

 

חלוצים מה נעשה

עצה  טכסו ועוצו

שהגדי ושהשה

לפחות לא  יעוצו

עוד מטעים  אתכם טעות

רפש  בוץ  וצרי עבדות חד גדיא

גם מבית  וגם  מחוץ

חזקו ! עלה  עלה  חלוץ.

 

השיר הצביע על תחושת  החלוץ שהוא וחבריו הם החד גדיא של דורם. שנתונים הם לבדידות ולסכנה של כל הדמויות המופיעות בשיר שמח זה, שהוא הקשה שבשירים.

כבהגדות פסח רבות שיצאו לאור בקיבוצים, השיר לא היה חתום. לימים התברר לי כי כתב אותו שמואל זהררי משורר ואיש רוח שפעל בקיבוץ אפיקים.

כשהצגתי את השיר בתערוכה, תפס אותי אליעזר דרורי מוותיקיה הסוערים של הקיבוץ, שכל ימיו התפלל לקיבוץ של מעלה וחשף בכנות בלתי רגיל את חטאיו של הקיבוץ של מטה. מחנך דורות. הוא ממש רעד: אני מכיר את המנגינה של השיר הזה.

השלמתי את עבודתי וערכתי את ההגדה שאמורה היתה לשוב אל ההגדה  המקורית אך כשהשוויתי את הטקסטים התברר לי כי אי אפשר לוותר על כמה טקסטים חדשים שהוכנסו  להגדה. לא על המיקום של הסדר בהיסטוריה של הקיבוץ. (כל שנה הודיעו איזה סדר זה בקורות הקיבוץ, מעניין מה ייאמר בסדר של השנה הבאה…) היו טקסטים שתיארו מעין ביוגרפיה של הקהילה במקום. על פרקי השואה והעצמאות אפשר היה לוותר כי בינתיים מוסדו יום השואה, ויום העצמאות, ויתור  זה  על אזכור לשואה החזיר לסדר הפסח הקיבוצי את השמחה. לפני זה עצם האזכרה של השואה בסדר הפסח הביא לבכי.

לא יכולתי לוותר על קטעי האביב שנוספו להגדה (שיר  השירים היה בהרבה הגדות של פסח מסורתיות אך צונזר מחשש  שהוא רומז על משיחיות שקר  חדשה) גם לא יכולתי לוותר על פרקי המוסיקה שחוברו במיוחד על ידי יהודה שרת, אותו גיבור תרבות של הקיבוץ שאחז יחד בכינור ובמעדר, בשפה ובתווי המוסיקה, האיש שהאמין כי השירה, העבודה והשפה ירדו כרוכים יחד לעולמנו.

הסדר התקיים ובסופו בישתי מאליעזר לשיר את החד גדיא של החלוצים שהגיע מאפיקים אלינו. הסברתי  שאז התקיים הסדר על ארגזים ובמפות נייר. ולא היו כריות מרפדות הכל היה צפוף ועני. אך בזכות הסדר ההוא של הדור של חד גדיא  אנו יכולים לקיים סדר חגיגי עם כמה דורות.

וחד גדיא

אולי הערה אחרונה – הנה חד גדיא זה השיר המוזר, האכזרי, אותו משחק תיאטרוני המסכם את כל האמונה בכוח וביצר  ההשמדה נשאל על ידי  התרבות הישראלית  שתי שאלות בתקופות שונות. האחת  בשיר  התמים של לוין קיפניס שהופך את השיר לשיר של שותפות  בה  הגדי בא ישר מאוהלי החלוצים ורותם אל העשייה המשותפת את כל גיבורי השיר לבניית החברה השיתופית. הוא עוצר את גלגול השיר לפני שאלוהים יהרוג את מלאך המוות. מגייס את החתול לעבודה, הכלב לשמור, את המקל הופך לשתיל שייתן פרי וצל, את המים שיימצאו  כמו  בסיפור  קידוח הבארות בהתיישבות וישקו את השדות ואת השור שימשוך במחרשה, מלאך המוות ייעלם ויישא את חרמשו לקצור את השדות.  בהגדת פסח של קיבוץ גבעת ברנר, מצייר הצייר את כל החבורה של שירו של לוין קיפניס כשהיא בונה קיבוץ על התל. אלא שהוא מוסיף כדרך  הימים של מלחמת העולם השנייה מעל לאידיליה את דיוקנו של מלאך המוות המאיים על התמונה הפסטורלית.

אחרי הרבה  שנים תשיר חווה אלברשטיין את החד גדיא שלה. חד גדיא מוחה על התמונה המתוארת בשיר  – אלגוריה מרה המשקפת את  המציאות בעולם. את המנגינה היא לקחה מהלחן האיטלקי של חד גדיא ובכך שילבה  גם שורשים עמוקים וגם ראייה מפוכחת וכואבת.

זה עתה הביאה לי בתי את ביצוע השיר על ידי להקת ריקוד מופלאה  של נערות ונער בני 15 עד 17. אולי כדאי להמליץ לעצמנו לראות את הביצוע המופלא הזה כדי להיות בטוחים שהחיים עודם פורצים, גם בתוך המגיפה.

 

Your Comment/התגובה שלך