יהדות

s פסח, אסרו חג והמימונה במרקשמאת ניסים סיבוני

ההכנות לחג הפסח וליל הסדר בעיניו של ילד שגדל במרקש שבמרוקו. פרקים מתוך ספרו של המורה, האמן, החוקר, הסופר, הצייר והצלם ניסים סיבוני

חג הפסח של ילדותי במרקש היה גן העדן האבוד לנצח. אין עוד מלבדו חג או חגיגה שמסוגלים להתעלות מעל ההשראה המיוחדת שלו. פסח הינו זמן ההרמוניה המוחלטת: מזג האויר, זהר הטבע, והעטרה הנהדרת של התרבות היהודית שנשמרה בקנאות על ידי יהודי מרוקו. שקעות השמש גם הן, הוסיפו גוונים זוהרים וקסם אלוהי, אל מה שהייתה ממילא האווירה הצבעונית של תקופת השנה המיוחדת הזאת. כל אלה, יחד עם מעופן החינני והקסום של החסידות יצרו את התפאורה בזכרונותי

היה זה מאוחר הרבה יותר שהבנתי את המשמעות העמוקה של המנהגים, שבהם בקשנו למצוא תכן חשוב הרבה יותר מהאמונה המחמירה והמוקפדת של חוקי החג הדתיים.  עמוק בהכרתנו, החג הזה היה האות – המבשר, של השחרור שלנו. החג הזה היה עבורנו שחזור אירועי יציאת מצריים, שאפשר לאבותינו העבדים להפוך לאדונים לעצמם. לעצמנו ביקשנו לא פחות מזה בעת שהחגיגות נפתחו: “בשנה הבאה נהיה חופשיים בירושלים”.

יהודי מרוקו שמרו בעזרת מנהגי החג על התקווה למצוא את חירותם ואת לאומיותם. זה היה הגרעין הנשגב של כל הפאר וההדר, יחד עם הרגשות העמוקים, שאי אפשר למצאן בחגיגות הרגילות ובטקסים המקובלים של החג. בימינו אלה אבל, החגיגות הינן גירסה הרבה יותר חיוורת, החסרה את הדינמיות המקורית

לעולם תהיה לי הערכה עמוקה לאבותי ולהורי שמצאו דרך לארגן את החגיגה הזאת שנה אחר שנה. הם לא דילגו על הפרט הקטן ביותר ולא ויתרו על שום מאמץ, כדי להעניק לנו את התחושת הקיומית הנפלאה במשך שמונת ימי החג. אילו הייתה לנו שאיפה להיות שווים לרוב בני האדם המיוחסים על פני האדמה, הייתה זאת בוודאי במידה רבה בגלל טעם ההדר ואצילות רוח האדם המוכחת במהלכם של ימי החג. ההילה שנחשפנו אליה באור הבהיר של ימי האביב הנפלאים, יצרה בנו שמחת פתאום של חירות

הכנות לפסח

 

עוד ההכנות לפסח בבתים נכנסו להילוך גבוה, הילדים היו עסוקים בקריאת ספר ההגדה – בחדר, או בכיתות ללימודי הדת. כל יום וכל ערב ישבנו כדי לחזור ולשנן את כל הטקסט של ההגדה בעל פה, תחת עיניו הקפדניות של הרבי. למעשה הייתה זאת מטלה נעימה למדי, מאחר ויכולנו לשיר אותו ביחד במקהלה. המנגינות היו ידועות והכרנו אותן היטב, והושרו גם תוך עיוות ושינוי תכנם דרך משחק שהומצא על ידינו הילדים, ובוודאי שגם בדרך יותר מקובלת כפי שלמדנו מהמבוגרים אותם הערכנו וכבדנו

יש לציין שמבחינתינו, הספרים שהכילו את הטקסטים שאותם למדנו, לא היו ספרים רגילים. אלה היו הטקסטים העבריים היחידים שאליהם נחשפנו, ושהיו מלווים באיורים שלא דומים לשום דבר שהכרנו. האיורים האלה היוו הסחת דעת מרעננת במהלך השעות הארוכות של הלימוד והשינון. הספרים האלה הודפסו באיטליה בעיר ליבורנו, והאיורים היו עליזים ו”שובביים”, ביחס לסביבה התרבותית הרצינית שבה חיינו ואותה היכרנו. עצרנו את הקריאה כדי להתעקב על דמותם של ארבעת הבנים, שכל אחד מהם היה אמור לבטא דעה שונה, בהתאם לגישתו, השקפתו, ואישיותו. אני זוכר שהאחרון שבהם חשבתי שאמר: “אין  יותר מה לעשות” – כך אני פירשתי את הנאמר בהתבסס על תנוחת ידיו באיור. צריך להביא בחשבון שלמעשה לא ידענו ולא הבנו עברית, הלימודים שלנו התבססו על שינון המלים ללא שום הבנת הנקרא. האיורים בספר פתחו מבחינתי חלון שדרכו ניסיתי להבין את הנאמר בטקסט. תנועת הידים של הבן האחרון כפי שראיתי אותה באיור, הייתה תנועת ידיים מקובלת באותה העת, שהמשמעות האילמת שלה הייתה אמורה להביע את חוסר האונים שבעקבותיו “אין יותר מה לעשות”. אם אני בוחר להזכיר את בעיית הבנת הנקרא הזאת, זה בעיקר בגלל ה”שפוך

במהלך תערוכה שהוקדשה ליהדות מרוקו, ושנערכה במוזיאון ישראל בירושלים,  נחשפתי למיצג שעסק ב”שפוך”, שהחזיר אותי באחת אל בית הספר העברי ברחוב קורקוס של ימי ילדותי. היה זה חבר שלי בן השש, זקרי שמו, ששאל אותי ברצינות רבה אם “שפוך” הינו גבר או אשה. כדי להבהיר לי עד כמה השאלה שלו איננה שאלת תם, הוא הראה לי את האיור שבספר ההגדה

הבטתי באיור ולא יכולתי לקבוע דעה בנושא, שכן פני הדמות באיור היו גבריות, אבל בגדיו, על פי צורת הלבוש המוכרת לי בסביבה שבה גדלתי, היו בגדי אשה. אם להקשות עוד יותר על זיהוי הדמות כשאני מתבונן בה היום, (ראו את התמונה בראש הפרק), אינני יכול לזהות את מין הדמות מאחר וקשה להחליט על פי האיור אם החזה של הדמות המאוירת הינו חזה גברי או נשי. כך שלמעשה גם אני לא יכולתי להחליט אם “שפוך” הינו גבר, או שהינה אשה. כששאלתי את אבי הוא נראה לי קצת תמה על השאלה. הוא הסביר לי ש”שפוך” איננו גבר או אשה, אלא הטיה של הפועל “לשפוך”. כל זכרונות הילדות האלה התעוררו בתוכי במהלך אותה תערוכה, והחלטתי להקדיש מזמני כדי להרחיב את היריעה ולשפוך יותר אור על הנושא. איכשהוא עם הזמן  הפועל הזה הפך במחשבתי לאדם, ואותו אדם הצליח איכשהוא לאמץ את  תכונותיו של אדם אחר

          כדי להבין את מקור התופעה הזאת, יש צורך לזכור שלמדנו את כל הטקסטים בעל פה מבלי להבין כלל את משמעות המלים – שהיינו מסוגלים אבל להגות אותן במדוייק. הופעת האיורים של ההגדה מליבורנו, והקשר שלהם לטקסט, עוררה אצלנו סקרנות בלתי נמנעת באשר לתוכן הדברים. האיורים היו ברורים והראו ארבעה בנים, את היאור, את בני ישראל ועוד. אבל הנה מגיע הטקסט שאומר: “שפוך חמתך על הגויים”. על פי המסורת היהודית צריך להבין, המילה הראשונה במשפט נעשית לכותרת שלו. הנה בדיוק מתחת לאותה הכותרת, מופיע איור של המלך דוד כורע ברך בתפילה. מלכי התקופה לבשו חלוקים רחבים. במקרה הזה החזה של הדמות שאמורה הייתה להיות של דוד המלך, צוייר באופן לא מוצלח, הזכיר חזה של אשה, ובעצם מנע את זיהויה של הדמות כדמותו של דוד המלך. שלא לדבר על כך שלא היה שום רמז אחר לזהותה של הדמות שבאיור. לפיכך מבחינתנו, הדמות הנשית משהו נעשתה ל”שפוך”. באותה העת נהגנו לשיר שיר על עמלק: “אוקם עמלק אוטוואל אומד אידו אל בחר אוזבד חוטא כנזא אוסוואהא פעין אסאמס אוקלהא”: (ועמלק קם והתעצם, והוא הכניס את ידו לים ותפש דג רקוב שאותו הוא צלה בשמש ואכל אותו). ניתן היה להניח שדמותו של “שפוך”, תתאפיין בכמה מהתכונות שיוחסו לעמלק, כפי שהוא הוצג במוזיאון ישראל, בתערוכה שנקראה: “חיי היהודים במרוקו”. ניתן למצוא את התמונה בעמוד 83 של קטלוג התערוכה

 מה שלמדנו בילדותנו נשאר אתנו למשך כל חיינו, בעיקר בגלל המנגינות שנוגנו מעבר לכיתת בית הספר ולחגיגה המיוחדת הזאת. ניתן היה למצוא בשירים ששרנו בעת משחקי הילדות שלנו ובמחנות הקיץ, חלק מהטקסטים של ההגדה. בסופו של דבר יכולנו לחזור על הסיפור ללא עיון בטקסט או במילים כתובות שמונחות לפנינו, אבל האיורים נותרו כמסתורין עבורנו, שלא לדבר על איורים אחרים שבהם ניתן היה לזהות נוכחות של כלבים בחדר האוכל בזמן שהמשפחה מסבה לסדר הפסח. אנו גדלנו עם הבנה שונה לחלוטין באשר לטוהר החג

שלא כמו התבלינים הרגילים, תבליני הפסח היו נרכשים בתפזורת, נשטפים, מיובשים, עוברים ניקוי, מיובשים בקרני השמש, נטחנים או מרוסקים, ואז מנופים בנפה חדשה שנרכשה, כפי שכבר ציינתי במיוחד לכבוד המאורע המתקרב. בפסח לא נהגנו להשתמש בתבלינים כרכום וכמון. במקומם השתמשנו בתחליף של זעפרן, פלפל אדום מיובש, ופלפל לבן. פלפל שחור גם הוא לא היה בשימוש בפסח. מלח היה בעיה בפני עצמה מאחר והוא הופק וטופל על ידי עובדים שאינם יהודים. כדי למנוע כל אפשרות של זיהומים של חמץ, היינו קונים גושי מלח גדולים שאותם שטפנו במים ויבשנו, לפני ששברנו אותם לגושים יותר קטנים שטחנו בעצמנו, עד שהתקבל המרקם המתאים לשימוש

בכל הנוגע לסוכר לא הייתה כל בעיה משום שבמהלך שבוע הפסח, פשוט לא השתמשנו בסוכר: רק בעיר פז נהגו היהודים לצרוך סוכר בפסח, וגם זאת אחרי שהוא נשטף במים, הורחקו ממנו כל האלמנטים הזרים שנראים לעין. הסוכר הנקי הורתח כדי לאדות ממנו את תכולת מי השטיפה. את פולי הקפה היינו קונים בעודם ירוקים, וגם אותם היינו מנקים, קולים וטוחנים בבית. כל יתר התבלינים עברו תהליך דומה ונשמרו אחרי הטחינה בצנצנות שלא נפתחו עד יום אחד לפני ליל הסדר, לאחר שהבית כבר היה טהור לחלוטין מכל זכר של חמץ. זה היה הזמן לוודא שמערכת כלי הפסח שלמה ומושלמת. במידה ולא, היינו יוצאים לרכוש את מה שחסר, סוג של טובין שניתן היה למצוא בחנויות בעיקר בתקופה זו של השנה. אפילו מחתות גחלים חדשות היינו מכניסים לשימוש ערב חג הפסח

איפה יכולים פירורי הלחם להסתתר בקלות? על פי הידע המקובל, במזרונים: מאחר שבדרך כלל בחורף, ילדים חולים שוכבים במיטה ושם הם אוכלים את ארוחותיהם. מאחר ולכבוד הפסח, יש לטהר את כל הבית מהחמץ, יש לפרק את כל המזרונים ולהרכיבם מחדש. היינו מזמינים בעל המלאכה שלמעשה “התגורר” בביתינו שבוע שלם. הוא היה מפרק את המזרונים ומרוקן אותם לחלוטין ממילוי הצמר שלהם, אותו היה שוטח בשמש לפני שחבט והתפיח אותו היטב. אל תוך כיסוי חדש שאותו היה תופר, היה מחדיר את הצמר המחודש, והנה מזרון חדש שהוא כשר לפסח ללא חשש חמץ

כעת הגיע תורו של הטייח, שהגיע כדי לטייח מחדש את כל התקרות הנמוכות. כשהטייח סיים את עבודתו, היה הבית מתמלא בריח רענן – תערובת של טיח וחומר כחול שהוכנס אליו. אחרי הטייח אמי הזמינה את הצבעי. פרוייקט הצבע נמתח תמיד מעבר לצפוי: הצבעים באו, התחילו במלאכתם ועבדו עד סוף היום. למחרת היום הם התחילו פרוייקט צביעה בבית אחר, כשאנחנו נאלצנו להקשיב לאין סוף תירוצים דמיוניים שאמורים היו להסביר את העיכוב בעבודה. אחדות ממעשיות הצבעים הפכו להיות חלק מהפולקלור שנוצר בקרב הקהילה היהודית במרקש: מהצבעים שהפכו לפולקלור היו באבא זואק וסמוק ערבוס… בכל שנה היינו מלבינים, מטייחים וצובעים את הבית הגדול שבו גרנו, ובמשך חדש שלם חיינו למעשה לצידם של העובדים שעסקו במלאכות השונות. את הדלתות, החלונות והסורגים שעליהם, כמו גם את המעקות, צבענו בעצמנו ללא סיוע מקצועי. את אלה צבענו תמיד בצבע כחול, שלא היה צבע אסתטי במיוחד, אבל כמו שנאמר: היה זה הצבע שאמור להפחיד את השטן

 במשך שבוע הפסח, אסור היה לנו הילדים לקנות מזון כלשהוא בחוץ. לא פירור של סוכריה או טיפת גלידה: שום דבר שיוצר על ידי בני אדם שאכלו לחם בתקופת הפסח. ההורים הקפידו להחזיק בבית מלאי גדול של אגוזים, בוטנים, שקדים, תאנים מיובשות, וצימוקים. כתחליף לסוכר ברוב הבתים השתמשנו בתמרים, מאחר והסוכר שלא עבר את תהליך הטיהור היה אסור בשימוש בפסח. בשבוע שלפני הפסח, נהג אבי לקנות מצות. היו  אז שני סוגים של מצה: עגולה ומרובעת. העגולה נראתה כמו מפית שטוחה שעבר עליה מגהץ

סבא שלי היה אדם טהור וחסוד במיוחד. הוא היה קונה שדה חיטה שלם, והשגיח בעצמו על כל שלב בתהליך – מהקציר ועד טחינת הקמח, כשהוא מסלק  כל גורם שעלול להוריד את דרגת הטוהר של האדמה. הוא היה נוכח תמיד כשהחרמש קצר את החיטה, והוא ווידא שהעובדים לא יאכלו בשדה. הוא עצמו הביא את התבואה לטחנת הקמח וליווה את הקמח הטחון עד הבית, תוך שהוא מקפיד כל העת על ניקיון של כל העובדים והמסייעים. המים לצורך יצירת בצק המצות היו נשאבים מהנהר בלילה ונשמרים בכדי חרס גדולים. סבא השתמש רק בשכבה העליונה של המים כדי לאפות את המצה השמורה, שלה היה זקוק ללילות הסדר. בימיו אפיית המצות הייתה פרוייקט משפחתי. היה צורך לשלם עבור שימוש בלעדי בתנור האפיה שבמאפייה השכונתית ללילה אחד. היינו מביאים את הקמח ואת המים, מנגבים ומטהרים את פנים התנור מכל שאריות של פירורי לחם, מחממים את התנור ומתחילים להכין את המצות במהירות רבה, במאמץ למנוע מהבצק לתפוח לפני שהיינו מכניסים אותו לתנור האפייה. היו אלה הילדים, שבגלל היותם זריזים ומהירים, נשאו את המצות משולחן העבודה אל תנור האפייה. היה עליהם להשגיח שאף מצה לא תשרף ואז להביא את כל התוצרת הביתה עם בוקר, בשקים שנשמרו הרחק מכל ספק של חמץ

המצות האחרונות היו בשביל הילדים. הבצק היה מעוצב בצורת כיס שלתוכו הוכנסו צימוקים, תמרים מגולענים, כמה חתיכות של אגוזים ושומשום. כל הכיסון הזה הוכנס לתנור ונאפה. הכיס היה מתנפח במהלך האפייה, והמאפה המתוק הזה שקראנו לו “בו נפאך”,  הוגש לילדים שעזרו באפיית המצות ולאלה שהיו צעירים מדי כדי לעזור במאמץ המשפחתי והושארו לישון בבית.  לזוגות מאורסים הוגש מאפה  “בו נפאך ” שהיה אפילו יותר עשיר והכיל גם סוכר וסוכריות. אלה היו נאפים רק אחרי שכל המצות נאפו, נאספו מהתנור, ונארזו בשקים המתאימים. למעשה תהליך אפיית המצות התחיל ביום שאחרי חג הפורים, ובעל התנור קנה כלים חדשים שנשמרו במיוחד לצורך אפיית המצות 

לקראת ה”סוף” חיינו כאילו במחנה. לא ישבנו אל שולחן אוכל, אכלנו בעמידה או בישיבה על שרפרפ, מאחר והכסאות טוהרו מהחמץ והושמו בצד בצפיה לחג. בימים האחרונים גבר התסכול והלך כאשר לא ניתן היה לישון בלילה במיטות שלנו. מעל הכל, במהלך התקופה הזאת כל הבגדים וכלי בית אחרים היו עוברים תהליך של בדיקה וסינון, כאשר הבגדים הישנים היו נמסרים לעניים, יחד עם כסף, יין ומצות. החבילות האלה היו נארזות למפרע, כדי למנוע מהעניים והזקנים שבאו לאסוף אותם כל מבוכה וחוסר נעימות. לא היה זה משנה מה היה ערך הנכסים האישיים של חבר הקהילה,  ההתחלקות עם אלה שיש להם פחות הייתה חובה. מישהו פעם סיפר לי על קבצן אחד שהתחלק עם כספי הנדבות שהוא קיבץ עם אדם, שהיה זקוק לסיוע אפילו יותר ממנו

          ביום שלפני ערב הפסח, ביקר הרב את כל המשפחות בקהילה כדי לספק להן חרוסת. בתמורה נהגו המשפחות להעניק לו תרומות כספיות.  היום שלפני  החג  היה  מוקדש לנתינה, כך שכל חברי הקהילה יוכלו לחגוג את החג בצורה מכובדת.  אבי  מצדו יצר מסורת נוספת:  הוא סיפק לאחיותיו את תבליני הפסח

בערב שלפני ליל הסדר, כל המשפחה ישבה יחד בכניסה לבית ואכלה לחם שטוח שקראנו לו: “אל קרסא”, שהייתה מן פיתה מקומית, יחד עם כבד צלוי שאמור היה להזכיר לנו את הקורבן שהקריבו אבותינו במצרים באותו הלילה. אחרי הארוחה, בצענו את הלחם הזה לפיסות קטנות, עטפנו אותן בניר, ואבינו פיזר אותן בכל פינות הבית. אנו הילדים עקבנו אחריו כשבידינו נרות דולקים ואספנו את פיסות הלחם על צלחת חרס. כמובן שהקפדנו לספור את פיסות הלחם לפני פיזורן ברחבי הבית, כדי להבטיח שלא נשכח לאסוף אף פיסת לחם אחת. פיסות הלחם האלה סימלו את כל החמץ שהיה אמור להיות מסולק מהבית עד אותו טקס. אותו הערב סימן את סופו הרשמי של עידן כל החמץ. לא היה לנו חמץ למכירה. מיד אחר כך סילקנו מהבית את כל הכלים והמכשירים, הסמרטוטים והמברשות, שבהם השתמשנו בתקופת הכנת הבית לפסח

באותו ערב של בדיקת החמץ, אחרי תפילת המעריב בבית הכנסת, היינו חייבים להכשיר את בית הכנסת עצמו. המשימה הזאת הייתה מתבצעת בדרך כלל בלילה, בעת שמתנדבים הדריכו קבוצת ילדים בביצוע השלב האחרון של מבצע הניקיון האדיר. אני אומר “השלב האחרון” משום שכבר עסקנו בניקיון הזה במהלך כל השבוע שחלף עד לאותו ערב, חפשיים מהלימודים אצל הרב, מאחר שבאותו שבוע כל הספסלים, ריפודים ושטיחים, כמו גם ספרי הלימוד, הוסרו מהכיתה במסגרת הטיהור לפסח. הספרים היו מונחים בחוץ – מתחממים בשמש, כשכל דף ודף נחשף לאור השמש בתורו. בלילה האחרון רחצנו את מנורות הזכרון. עם סיום התהליך, החזרנו את כל הפריטים למקומם המקורי

בשעה עשר בבוקר של יום המחרת, שרפנו את כל פיסות הלחם העטופות בניר שייצגו וסימלו את כל החמץ שהיה בבית. אחרי השרפה היינו זורקים יחד עם צלחות החרס שבהן נשמר האפר, לפחי אשפה שהיו מרוחקים מהבית עד כמה שהיה אפשרי. החל מאותו רגע, הבית היה מבהיק בניקיון וטוהר. עכשיו הגיע עת פיזור הניחוח הנפלא של תמצית עץ האלגום – אחת מסורות הפסח של מרקש, שהשביח עוד יותר את אווירת ימי החג

בארוחת הצהריים של יום ליל הסדר לא היו כל הפתעות. הייתה זו ארוחה שהייתה מורכבת מתפוחי אדמה מבושלים עם פול שבושל עם ביצים משום שבאותו היום כבר אסור היה עלינו לאכול לחם רגיל בעוד שהמצות היו מחוץ לתחום עד לסדר. הארוחה הזאת אפשרה לנו “לטהר” את הקיבה שלנו. ארוחת הצהריים לכן הייתה מוגבלת לשלשת הפריטים האלה, וברגע שגמרנו לאכול התחלנו לעסוק בארגון הבית מחדש: פרשנו את השטיחים המטוהרים במקומם, והנחנו את המזרנים המחודשים על המיטות, הכיסויים, הרהיטים, וכל החפצים האחרים חזרו והעניקו לביתינו את צורתו הרגילה. אחרי הסדר כבר ישנו בנוחיות רבה במיטות שלנו

בימינו אלה יש לחרוסת חשיבות מיוחדת. ניתן למצוא מרשמים רבים ושונים שלה, בכל ספרי הבישול היהודיים, ובארוחות ליל סדר שונות, החרוסת משמשת אפילו כמנת קינוח. זאת אבל לא הייתה דרכנו: החרוסת שלנו הייתה עשוייה מתמרים ופרחי ורד מיובשים והייתה קשה כמו חימר, שאותו היא הייתה אמורה לסמל. עבורנו הילדים, הייתה לה גם את הטעם של אבותינו, המזון שאכלו אבותינו ושלבטח התערבב בו החימר עמו הם עבדו במלאכת הבניה כעבדים, לתערובת של התמרים עם פרחי הורד, הוסיפו יין מתוק ואגוזים, כדי להעלים עד כמה שאפשר את טעמה המר של העבדות

          בעיה אחרת הייתה הביצה הקשה שהוצגה על צלחת הפסח. מי יזכה לאכול אותה? התשובה בבית אבי על פי המסורת המשפחתית שלנו הייתה: הבכור בילדים, הווה אומר – אחותי. היא הייתה זו שזכתה לאכול את הביצה הקשה בתום היום השני של הפסח, לזכרו של הילד הבכור בסיפור הפסח

לכל ארך ההכנות ב”חודש הקדוש”, דברו הילדים אודות ה”מותר והאסור”, מה סיבת קיומם של החוקים השונים, וכמובן סמכנו על המבוגרים שידעו לפתור כל חילוקי דעות אפשריים. כעסנו מאוד על אותן משפחות ש”העזו” לאכול אורז ואפילו גרגרי חומוס, בעוד שעלינו המאכלים האלה היו אסורים לחלוטין. הרבה משפחות קלו בעצמן את גרעיני האבטיח ששמשו לנו בדרך כלל כחטיף מקובל, מאחר ולא ניתן היה לסמוך על מידת ההקפדה של הזולת, בכל הנוגע לטיהור מהחמץ. גם את הבטנים היינו קולים בעצמנו בבית, המקום היחד שהיינו בטוחים בטהרתו. אלה שלא הייתה להם בעיה לאכול סוכר אחרי שהעבירו אותו את תהליך הטיהור, השתמשו בו יחד עם גרעיני שומשום  ושקדים, כדי לאפות עוגיות, וכמובן שגם קליפות תפוז מתוקות ותרכיז של מיץ תפוזים לשתייה. אלה היו שמורים בעיקר לאירוח, ועוד יותר חשוב מזה להצעות נישואין, שעל פי הנוהג התחילו להיות מוצעות ביום השני של פסח, שכונה: “ליל העומר”. באותו הערב הכלה והחתן המיועדים היו מוזמנים לבתי הוריהם ומחליפים ביניהם מתנות

למעונינים ביצירת קשר עם ניסים סיבוני, אנא השאירו שם ומספר טלפון ב

[email protected]

Your Comment/התגובה שלך