היידה יהודה נקסון (נחשון)

יהודה הצעיר פצוע. יש לו שריר מתוח ברגל והוא כנראה יאלץ להעדר מהמגרשים כשבועיים. יהודה, שחקנה הוותיק ומנהלה של קבוצת הכדורגל מכב”י לוס אנג’לס.
“מה זה וותיק”? אני שואל אותו בשמכם והוא עונה בלי למצמץ: “מ 1982”. מהר מהר אני עושה חשבון ויוצא לי המספר 29. בהיסוס מה אני שואל שוב, (כי אולי לא שמעתי טוב), “מתי התחלת לשחק במכב”י”?
“כשהגעתי ממונטריאול ב 1979”, עונה יהודה, “התחלתי לשחק כאן בקבוצה אמריקאית שקראה לעצמה “הוונדררס”. לאט לאט אספתי מסביבי והבאתי לקבוצה חברה ישראלים ואחרי שלש שנים העפנו את האמריקאים, החלפנו את השם למכב”י ומאז אני משחק, מאמן וגם מנהל את הקבוצה”.
“ובמונטריאול שיחקת גם”? אני שואל והוא עונה: “שנה בקבוצה של היוונים, (ששילמו מצוין), ושנה עם הקבוצה של האיטלקים”. חשבתי שכאן זה נגמר, הגבר שישב מולי לא נראה לי כל כך בוגר, וותיק ומנוסה. למען האמת הייתי די סקפטי. אני עצמי שיחקתי כדורגל עד אמצע שנות הארבעים שלי ולפי חשבוני יהודה מדבר על 34 שנות משחק. נשמע לי קצת מוגזם.

ואז הוא התחיל לספר שהוא התחיל לשחק בקבוצה היוונית, אחרי ששיחק שנתיים בקבוצה מקצוענית בשיקגו. “טוב” אני חושב לעצמי, “זה ממש מתחיל להישמע לא רציני”.
“ומה לפני”? אני שומע את עצמי שואל והוא עונה לי במלוא הרצינות: “לפני שיקגו שיחקתי ב”הכח מונטריאול”. כבר לא שאלתי כמה זמן הוא שיחק שם משום שלפי הערכתי זה היה עוד לפני שהוא נולד בכלל. אבל הוא בשלו: “שיחקתי שם שנתיים לפני שהבעלים של הקבוצה בשיקגו שמע עלי והזמין אותי לשחק בקבוצה שלו”.
אני משחרר אנחה קטנה ושואל בעדינות: “היית בטח ממש ילד הה”?
“הגעתי למונטריאול ישר אחרי הצבא, דודתי הזמינה אותי לבקר ושלחה לי כרטיס. מצא חן בעיני מאוד, הצטרפתי ל”הכח” והודעתי לחברה במכ”בי יפו שאני לא חוזר. “רגע, רגע” אני אומר, “על איזה שנה אנחנו מדברים עכשיו”? “1962” הוא עונה.
“1962”? אני חושב לעצמי מהר, “סיפורי אלף לילה ולילה. אני זוכר ש 1962 הייתה למכב”י יפו קבוצה נהדרת. ציון דיגמי בשער, מוצי לאון הצעיר, …… והילד הזה רוצה לספר לי שגם הוא…”
“ב1959 עליתי לבוגרים” ממשיך יהודה בשלו. ווסילי ספאסוב, שהיה המאמן של הבוגרים זימן אותי מהנוער למשחק של הבוגרים נגד הפועל חיפה והטיל עלי לשמור על צ’ייקובסקי. צ’ייקובסקי היה כוכב בינלאומי ענק שמספר שנים לפני כן נבחר לנבחרת העולם ועלי הוטלה המשימה לנטרל אותו. לא נתתי לו לנגוע בכדור כל המשחק”.
ולפני ה”נוער” שיחקת ב”נערים”?. “שנתיים”, הוא עונה.
כבר לא יכולתי להתאפק יותר. “תגיד לי” אמרתי, “בן כמה אתה בכלל”?
“אני בן ששים ותשע” ענה לי בלי להניד עפעף. רציתי להזמין אותך למשחק שלנו בשבוע הבא, אבל אולי אני לא אשחק כי אני קצת פצוע”.
עכשיו כבר היה לי ברור שאני מקנא וביחד עם זה מעריץ את התופעה שנקראת יהודה נחשון. “אתה חושב בכלל על לתלות את הנעליים אי פעם”? שאלתי. “הבטחתי לאשתי שגיל שבעים אשחק רק מחצית אחת” הוא צוחק ועונה בלי לחשוב פעמיים.
“הלוואי עלי”, הרהרתי לעצמי “הלוואי ויכולתי לשחק מחצית אחת – ולו רק עוד פעם אחת”, ואני הרי צעיר מיהודה בכמה שנים טובות.

מכבי לוס אנג’לס